התפּללוּ בעד ידידכם! היה היוּ שני גנבים מוּמחים, שעשׂוּ להם כּיס אחד. היוּ יוֹצאים וּבאים בּשוה: מה שהביא האחד היה מחלק עם חברוֹ מחוּט ועד שׂרוֹך נעל. מחוּבּרים היוּ לטוֹב ולרע כּאחים דבקים.
לילה מן הלילות, העוֹלם היה אפל בּתכלית האפילה – תשלח אצבּעך לעיניך ולא תראנה. אחד מהם התמהמה אצל חברוֹ ולא יכוֹל לחזוֹר לביתוֹ. הציעוּ לוֹ משכּב ושניהם שכבוּ לישוֹן.
הגיע חצי־הלילה והגנב עדיין לא ישן, כּי לא יישן אם לא יגנוֹב. אבל איך יגנוֹב והוּא בבית שוּתפוֹ? וכשהציקה לוֹ ידוֹ, פּנה אליה בלשוֹן שידוּלים: “מה לך, פטמה1? בּוֹשי לך! קררי דעתך! פטמה, אל תרעי! פטמה, חטא הוּא! פטמה, איך אבגוֹד בּידיד נפשי?” (וּבעל הבּית שוֹמע כּל מלה). בּקיצוּר לא יכוֹל היה לעצוֹם עין. מעוֹדה הסכּינה ידוֹ לגנוֹב, ועכשיו שלא גנבה לא מצאה מנוֹח.
לבסוֹף ירד ממשכּבוֹ, כּמבקש ליטוֹל ידוֹ במים. לקח את עלי המכתש, יצא לחצר, טמנוֹ בגל אבנים, חזר, הניח ראשוֹ וּמיד נרדם בּצל שדי.
לבּוֹקר – ייטב בּקרכם! – קם, לבש את בּגדיו ואמר: “תּבוֹרך, שער השמים! תּבוֹרך, איש נדיב!” והלך לדרכּוֹ.
כּשיצא קרא האיש לאשתוֹ – שמה פטמה – ואמר לה: “גשי הלוֹם, בּת מקוּללים! מה עשׂית הלילה? למה נתלית בּגבר זר?” אמרה: “האלהים בּיני וּבינוֹ. לא קרבתי אליו!” אמר: כּל הלילה היה משדלך: ‘פטמה, הניחי! פטמה, בּוֹשי לך, קררי דעתך!’, שמעתי כל מלה שיצאה מפּיו. קיטעת את שרשי הבּוּשה. בּאלהים, לא תשארי בבית אף שעה אחת!" וּבה עליה באלתוֹ. בּמקוֹם שפּגע פּגע. הוּא הטעימה כמנת גוֹרלה. נתכּעסה האשה והלכה לבית קרוֹביה.
עבר שבוּע, עברוּ שבוּעיים. השוּתף לא בא ולא שלח את שליחוֹ. נתחזק האיש בּדעתוֹ. בּיוֹם מן הימים בּא שוּב אל בּיתוֹ. בּרכוֹ לשלוֹם. אבל רוּחוֹ של בּעל־הבּית היתה סרה וזעפה. שאלוֹ: “איה האשה, ינצוֹר אלהים את כּבוֹדך?” השיב: “ארוּר אבי האשה, שאתה מכּירה!” אמר: “למה זה, אֵל כּבּיר?” השיב: “זוֹכר אתה את הלילה שלנת בּביתי, איזה מעשׂים עשׂתה?” אמר: “וכי מה עשׂתה? ישחיר אלהים את פּניך!” אמר: “כּשאילצה אוֹתך ונתלתה בך, היית קוֹרא: פטמה, פטמה, פטמה!” אמר: “לא, לא, לא! אשתך היא בת־אנשים2. וכי שמה פטמה?” השיב “הן!” אמר: “בּאמת? חבל! הסר את הדיבּה מאשתך! בּלילה ההוּא נדדה שנתי, כּי ידי הסכּינה לגנוֹב, והרי לא יכוֹלתי ליטוֹל דבר מבּיתך, התחלתי לשדלה: ‘פטמה, בּוֹשי לך! קררי דעתך!’ נתכּוַנתי לידי, בּאלהים, אשתך לא עלתה כלל על דעתי, אף לא ידעתי ששמה פטמה. ואם אינך מאמין לדברי, תאמין למראה עינים. בּוֹא ואראך את הגניבה”.
יצאוּ אל גל האבנים שבּחצר. פּיקפּק אבנים אחדוֹת וּפיקח את הגל, אמר: “טוֹל את העלי! את זה גנבתי באוֹתוֹ הלילה, כּדי שאוּכל לישוֹן”.
שלח אל קרוֹביה והחזירה לביתוֹ. פּרח האבק – הסיפּוּר פּסק!