אמר עוּדה אבּוּ־זיד למחרפוֹ אבּוּ־עזת: “אמשוֹל לך משל.” השיב: “משוֹל כּמה שתמשוֹל, אני משֶלי לא אזוּז.”

סח אבּוּ־זיד:

"הכּבשׂה והעז נתחבּרוּ יחד ויצאוּ לתוּר להן מרעה. עלוּ במעלה הר, שנראה להן שם מקוֹם ירוֹק. דרכּן של עזים לטפּס מעלה מעלה, עלתה העז על גדר של אבנים, והכּבשׂה הוֹלכת בּעקבוֹתיה, כּגר אחרי התוֹשב.

כּשהגיעה השעה לחזוֹר, קפצה העז כּאיילה וּמיד עמדה על שׂפת הדרך והכּבשׂה עוֹמדת בּמקוֹמה ועיניה מטייפות וּמחפּשׂוֹת מקוֹם נוֹח לירידה. כּשלא מצאה, והשעה היתה מאוּחרת, אזרה חיל וקפצה באחת מעל הגדר. בּשעת הקפיצה הוּפשלה לה אלייתה על גבּה ונתגלה אחוֹרה. צחקה העז בּמלוֹא פיה, הוֹכיחה את בּת־לויתה ואמרה: “חרפּה לך, איך לא תבוֹשי, גלית את אחוֹרך!” השיבה לה הכּבשׂה: “פּעם אחת נתגלה אחוֹרי, ולא מרצוֹני, והרי אַת צוֹחקת ועוֹנה את חרפּתי בפני, אבל אחוֹרך גלוּי לעיני כל מן הבּוֹקר עד הערב. מרוֹב חרפּתך לא תדעי בוֹשת!”