איש אחד הלך בּדרך. ראה לפניו שני צנוֹרוֹת: זה שוֹפע וזה מטפטף. עמד שם מי שעמד. אמר האיש: “רבּוֹני, מה זה?” אמר לוֹ: “זה טוּב הנבראים”. אמר: “ואני איזה משניהם צנוֹרי?” אמר לוֹ: “זה המטפטף!” הלך לוֹ. אחרי שהלך, לקח האיש מרצע, נעצוֹ בתוֹך צנוֹרוֹ והיה דוֹחקוֹ לכאן ולכאן כּדי להרחיב את פּיו. נסתם צנוֹרוֹ ונתקפּח טוּבוֹ.
האיש היה אוֹרג. יוֹם אחד היה אוֹכל פּת ערבית ויוֹם אחד לא היה אוֹכל. בּיוֹם שנסתם צנוֹרוֹ ישב אל הנוּל והיה זוֹרק את הכּרכּור על גבּי השתי. כּשזרקוֹ בימינוֹ היה אוֹמר: “בּעיני ראיתיו”. וכשהחזירוֹ בשׂמאלוֹ היה אוֹמר: “וּבידי סתמתיו”.
נוּלוֹ היה עוֹמד לפני ארמוֹנה של בּת־המלך. שמעה בת המלך שהאוֹרג חוֹזר ואוֹמר: “בּעיני ראיתיו וּבידי סתמתיו” והיתה סבוּרה שהוּא ראה בה מוּם, והתיראה שמא יגלה קלוֹנה ברבּים – שחטה אוָז והניחה בוֹ שלוֹשים לירה זהב ושגרתהוּ לאוֹרג. חס האוֹרג על האוָז לאכלוֹ בעצמוֹ וּמכרוֹ בשני בּישליקים. והיה חוֹזר על מאמרוֹ.
לא היה שבוּע וּבת המלך שחטה אוָז שני, הניחה בוֹ שלוֹשים לירה זהב ושגרתהוּ לאוֹרג. האוֹרג נצרך לפרוּטה וחס על האוָז לאכלוֹ בעצמוֹ, הלך וּמכרוֹ בבישליק, בּשבוּע השלישי שלחה לוֹ שוּב אוָז עם שלוֹשים לירה זהב. אבל האוֹרב מכרוֹ בחצי הבּישליק והיה פוֹזם את פּזמוֹנוֹ כבתחילה: “בּעיני ראיתיו וּבידי סתמתיו”.
הביאה תלוּנתה לפני אביה המלך, שלח המלך לקרוֹא לאוֹרג ואמר לוֹ: “מה לך, אדם?” סח לוֹ האוֹרג את ענינוֹ מתחילה ועד סוֹף. אמר המלך: “אלהים הֶעֱני אוֹתך ואני אעשירך!” נתן לוֹ קוּפּה של זהב. טענָה האוֹרג והלך. הכשילוֹ אלהים, נתקל בּאבן ומת.
אמר אלהים למלך: “אני העניתיו ואתה העשירהוּ! אני המתיו ואתה החייהוּ!”
ועכשיו, בּן אדם, לכשתראה אדם אוֹחז בּידוֹ נתח־בּשׂר, אמוֹר: “ראוּי הוּא לכך!” וכשתראה איש לבוּש קרעים, אמוֹר: “אינוֹ ראוּי למלבּוּש אחר!”