כּשהגיעה שעתוֹ של משה ליפטר מן העוֹלם, שלח אליו אללה שני מלאכים, את נאכּיר ואת נכיר¹. ירדוּ שני המלאכים מן השמים וכלי־מלאכתם בּידם והיוּ חוֹצבים את הקבר בּהר.

עבר שם משה, עליו התפילה והשלוֹם, וראה שניים שחוֹצבים בּהר, עמד וקרא:

– לבריאוּת, העוֹשׂים בּמלאכה!

השיבוּ:

– לבריאוּת! מי אתה, החביב?

אמר:

– הריני משה, זה שאללה יתעלה, דיבּר עמוֹ פנים אל פּנים.

אמרוּ:

– ואנוּ, דוֹדנוּ, שלוּחים מעמוֹ יתעלה לחצוֹב קבר בּשביל בּן־אדם, ואין אנוּ יוֹדעים שיעוּר קוֹמתוֹ של אדם, שנוּכל לחצוֹב קבר יפה לוֹ.

אמר משה:

– הרי אני בן־אדם. עשׂוּ את הקבר לפי מידת אוֹרכּי ורוֹחבּי.

ענוּ ואמרוּ:

– ראה זה חצבנוּ. נסה לשכּב ותראה אם די הוּא לאדם אוֹ לא.

ירד משה לקבר והתמוֹדד בּתוֹכוֹ. כּשבּיקש לעלוֹת משם, הוֹשיט לוֹ אחד המלאכים ורד נאה ואמר:

– הריח את זה.

נטל מידוֹ והֵריח והרֵיח נעם לוֹ. לא היוּ רגעים מעטים עד שנפל אל קרקע הקבר. ידוֹ לא נעה, רגלוֹ לא זעה, כּאדם הדוֹמם בּשינה.

כּיסוּ המלאכים את קברוֹ בעפר והעלוּ עליו קטוֹרת וחזרוּ למרוֹם. ולא ידע איש את קבוּרתוֹ, חוּץ מן האחד, הוּא השליח, עליו התפילה והשלוֹם, שמביא בספרוֹ, כּי הקבר הוּא במזרחה של יריחוֹ.

אשרי מי שרגליו עמדוּ במקוֹם הקדוֹש!