א ¹    🔗

קבלו את ברכותי לבקורכם ותודתי נתונה לה' רשדי ביי שהואיל לדבר טובות על בתי־הספר שלנו, שניתנה לכם ההזדמנות לראותם. עלי להעיר, שאנו יודעים היטב ששיטת בתי־הספר שלנו רחוקה עדיין משלימות. עוד יש בה הרבה נקודות חלשות ושגיאות, שרק הזמן והנסיון יתקנו אותן. דברים אלה אני יכול לומר גם ביחס לשאר ענפי עבודתנו בארץ זו. ודאי היתה לכם ההזדמנות להתבונן מקרוב גם למפעלים אחרים שלנו בארץ. אנו עוסקים עתה בפרובלימה שלפי דעתי אין לה תקדים בכל היסטוריה האנושית כולה. עם המפוזר ברחבי התבל, קרוע מארצו ומתקיים בעיקר ממלאכות עיר, מדבר בכל לשונות העולם, חי בכל התרבויות ובכל התנאים והמצבים הפוליטיים – עם זה מנסה לרכז את חייו ופעולותיו בארץ, שלא היה בה זה שנות אלפים, לדובב את שפתו העתיקה, להחיות קרקע חול, להפוך סלעים לאדמה פוריה, בלי נהרות כנילוס, אלא רק בנחל קטן כירדן. את החוסר במים אנו מוכנים להשלים בנחלי זיעה ועבודה ואמונה חזקה שאנו עושים דבר נכון וישר. אין לנו כל אשליות, זוהי עבודה קשה מאוד. עוד רבים מבין הרואים את עבודתנו חושבים שאנו עסוקים בעבודת נסיון, מהם המביטים על עבודתנו ביחס של רצון, ומהם – מוטב שלא אביע את השקפותיהם. אולם בשבילנו היהודים – כאכר, כאמן, וכאיש המדע – בשבילנו עבודה זו אינה נסיון ולא היתה כזאת מעולם. אנו מאמצים את כוחותינו לעשות דבר טוב ושלם. לא נסיון הוא זה אלא הגשמת יעוד בחיים. זוהי עבודה הנובעת מנפש העם שרוצה להגיע אל יעודו. אילו העמדנו את הכל על בסיס של הגיון, כי אז היינו עומדים בפני שאלות רבות. בהגיון בלבד קשה גם לבאר מדוע קיימים עוד יהודים בעולם. מנקודת ראות הגיונית אין ביאור לתופעה זו של יהודים חיים וקיימים, מאחר שבכל מקום קמו עליהם להכריתם. היו זמנים ברוסיה שאילו היו היהודים מסכימים להבטל ולעבור מן העולם בתור אומה ישראלית, היה זה יותר מועיל להם מאשר להפוך את הירדן לנילוס. לפי מצבים כאלה ואחרים היו צריכים היהודים להעלם זה כבר מן העולם, אבל הם לא נעלמו וחיים ושואפים ומקווים שיבוא יום ויעודם יתגשם. מה שראיתם אתם זוהי רק התחלה, זה רק צעד נסיוני הבא לידי גלוי בהתישבות ובחנוך; אותם הילדים שהגישו לכם זרי פרחים, דברו אליכם בלשון שלא דברו בה הוריהם.

אין זו פוליטיקה, רבותי. זהו דבר ההופך שנאה פוליטית לידידות פוליטית. אנו שמחים ומאושרים שראיתם את עבודתנו מקרוב. אתם נמצאים במצרים במצב מאושר יותר, כי יצאתם כבר מחתולי הנסיון והתבססתם. אנו רק מתחילים עכשיו ועל כגון זה אומרים הצרפתים: “רק הצעד הראשון הוא הקשה”, ואם הצעד הראשון הוא צעד נכון, גם אלה הבאים אחריו יהיו מוצלחים. על שכם בני דורנו הוטלה העבודה הקשה הזאת – לעשות את הצעד הראשון הגדול.

שמחים אנו על בקורכם ומתגאים במורינו, שהם היו המתחילים בדבר לבקרכם במקומכם, לבקר מורים מושלמים בארץ מושלמית גדולה. איננו מעלימים עין מזה שדברים רבים עדיין מפרידים בינינו, אולם מאמינים אנו שהרחק נרחיקם ותועלת מרובה להתקרבות זו יביאו לנו בקורים כאלה, שבהם נראה האחד את פעולותיו ועבודתו של השני.

בתיוּרכם בארץ שמעתם בודאי את המלה “שלום” שבה לווכם ופגשוכם. מלה זו פירושה “סלאם” בשפתכם. מה שאנו מנסים לעשות כאן זוהי עבודה של שלום שאף אתם עושים זאת בארצכם.

 

ב ²    🔗

זו לא הפעם הראשונה שנפל בחלקי להיות בארץ־ישראל בימי משבר, כי הרי בכלל רק רגעי שמחה מעטים נפלו בחלקם של מנהיגי ההסתדרות הציונית במשך עשר השנים האחרונות של העבודה הגדולה אשר אנו עוסקים בה. כמעט שהסכנתי להביט על משבר כעל מצב נורמלי ועל מצב נורמלי כעל משבר. אולם יחד עם זה חייב אני להגיד, שאם מוטלת החובה על המנהיג כמו גם על הצבור להסתכל בעיניים פקוחות אל המשבר, לפגשו באחריות גדולה, ולהתבונן היטב אל הסיבות שגרמו לו, הרי מצד שני מוטלת החובה עלינו גם לבלי להגזים ולא לאבד את כחותינו בקובלנות ובהתמרמרות בלבד. עלינו להתחשב עם המצב כמו עם הופעה טבעית, שבאה אחרי עלייה גדולה.

כשתביטו לאחור ותשאלו את עצמכם, אם קוינו שיבוא יום ויכנסו לארץ־ישראל בשנה אחת יותר משלשים וחמשה אלף איש, אז תבינו כי התוצאות הנורמליות של עליה גדולה לארץ קטנה שכוח הקליטה שלה מוגבל, יכולות להיות או משבר או צמצומה של העליה.

אנו משתדלים כולנו עתה בכל כוחותינו לעבור את המשבר הזה, ליצור אפשרות לפועלים מחוסרי העבודה להמשיך את עבודתם, אבל עליכם ועלינו לדעת שלפעמים הדברים אינם תלויים בנו. על ההנהלה הציונית מוטלות כל החובות שמוטלות על ממלכה, מבלי שיהיו לנו הזכות והכוח של ממלכה: הטלת מסים. מאשימים אותנו ומבקרים אותנו, אבל אין משלמים לנו את המסים שבעזרתם נוכל להוציא לפועל את עבודתנו. אנו מקבלים את החובה באהבה רבה בתקוה חזקה שיבוא יום, ואולי אינו כל כך רחוק כפי שרגילים לחשוב, שתהיה גם להנהלה שלכם הזכות, הכוח והמשמעת הנחוצים בכדי לנהל עבודה גדולה.

ההסתדרות הציונית החליטה להתחיל בחודש אייר בפעולה להגברת ההסתדרות. לא פעם אמרו עלי שהנני מתנקש בהסתדרות ושבתכנית להרחבת הסוכנות העברית העמדתי בסכנה את ההסתדרות הציונית. דבר זה אינו נכון ואינו רצוי. תמיד התחשבתי ואתחשב עם ההסתדרות הציונית כמו עם החלוץ של התנועה העברית, שבחלקה נופל התפקיד להראות את הדרך לאחרים שילכו בה, וסוף סוף יבוא הזמן וההסתדרות תמשוך את לבות כל הצבור העברי באשר הוא שם, למען יסייע לבנין הארץ. אם אדיריה ועשיריה של אמריקה עוסקים כעת בהתישבות בקרים ובאבנטורות פוליטיות אחרות, אני מאמין שבכוח שאנו יוצרים כאן נכריח את האנשים האלה ונאלץ אותם שיבואו לעבוד אתנו, ולא בתנאים שיציגו הם לנו, אלא באותם התנאים שאנו עובדים בהם. על יסוד זה תבנה, לדעתי, הסוכנות, אם לא היום אז מחר. אני מקוה שבנסיעתי הקרובה לאמריקה יעלה בידי לבצע את הרחבת הגבולין. זוהי התכנית. וכל השאר שאנו שומעים לעתים מצדדים שונים בתוך ההסתדרות הציונית, איננו אלא פולמוס, והוא לא יעזור לנו להתגבר על המצב הקשה שבו אנו נתונים.

כשעוברים בארץ רואים עכשיו נקודות חדשות, רואים חומר אנושי שאולי אין כמוהו בעולם, שבו צפונה אנרגיה כבירה המחכה לפעולות. אולם לשם זה נחוצים אמצעים הרבה יותר גדולים מהתקציב הקטן שלנו. נחוצות לנו קרקעות, התישבות, תעשיה, תרבות. כל מה שבראנו הוא רק גרעינים, רק התחלה. העולם הציוני נותן מה שהוא נותן ותפקידי הוא ללכת אל הגולה ולהגיד ליהודיה: בואו אלינו, השתתפו בעבודתנו, כי הראינו לעולם כולו שארץ־ישראל יכולה להבנות על ידי יהודים.

גם היום וגם תמול נפגשתי בקברניטים של אותה צרפת. שרק לפני שנה התיחסו בספקנות צרפתית אל כל פעולותינו בארץ. ראשי צרפת זו עברו בעמק יזרעאל וראו את הנקודות הישוביות שנוצרו שם. הן עשו עליהם רושם כה כביר עד שאמרו לי: “מי יתן ויהיו ציונים גם בסוריה”. זה מראה, שמלבד ערכה לעצמה יש כוח תעמולה רב בעבודתנו.

מטרתי עתה היא להכפיל ולשלש את העבודה. רצוני הוא כי כאשר יעברו אנשים בעמק יראו בו אלפי עובדים, יערות, מושבות ובתי ספר למכביר, שלא ימצא אף שטח אחד בארץ ישראל שלא תהיה בו תנועה של העובד העברי. כדי להגיע לכל זה נחוצה לנו התאמצות יותר גדולה, נחוצה הרחבת המסגרת שלנו – התגברות ההסתדרות הציונית.

עוד שלושה ימים נשארו לי לבלות בארץ. מקלי ותרמילי מוכנים, ואני אצא שוב אל הגולה ואדבר על לבות האנשים שיבינו מה שנעשה פה ויכינו את עצמם לעשות הרבה והרבה יותר ממה שהם עושים.

אסיים בברכה שכאשר נתראה שוב בחיפה נראה את כל המפרץ הגדול המשתרע לנגד עינינו מעובד ומיושב כולו, הומה ושוקק מפועלים עברים המחזירים אותנו לתחיה.

(“הארץ”)

 

ג ³    🔗

אחריות רבה היא לדבר פה על מצב תנועתנו. כולנו זוכרים עדיין את היום הגדול שעבר עלינו במקום הזה, כשאותו ישיש אוהב עמנו היה בתוכנו. עתה נשתנה המצב בהרבה. במזרח אירופה פרץ משבר שהפסיק כמעט את הזרם המעלה גלים לארץ, וגורל הבית־הלאומי הצעיר קשור עם מצב המונינו בגולה כאותו ברומטר העולה ויורד לפי מזג האויר. אולם עלינו להבדיל בין הגורמים שמקורם בארץ גופה ובין אלה שמקורם במצבה ותנאיה של הגולה. יש שהעם אינו מבדיל בין צרה לצרה ומיחס לארץ את אשר אין בה ואשר לא באשמתה הוא.

עלינו להזהר מאופטימיזם מיותר וגם לא להבהל מפני תקופה קשה כזו שעוברת עלינו כיום. היא אינה הראשונה והיא גם לא האחרונה. בגורלנו נפל חלק קשה מאוד, ואם רוצים אנו להשאר נאמנים לגורל ההיסטורי הזה – אל נתאונן! נקבל באומץ גם את הרע.

השאלה העומדת לפנינו היא שאלת הטמפו. יש חושבים כי אל המטרה צריך לרוץ. ולי אומר האינסטינקט העממי שאין אני רשאי לרוץ כשרגלי עדיין בצקה. עלי ללכת לאטי, לאסוף כוחות לשעת כושר שתבוא, ואחרי כן להחיש צעד. אדם העולה במעלה ההר, אל יביט לפסגה, אלא לאחוריו, על הדרך שעבר כבר. המצב הפוליטי מלא קשיים ומכשולים. אבל אנגליה רכשה לה את עמדתה בעולם ע"י זה שלמדה לחכות, ואנו רוצים שבמשך 8 שנות השותפות שלנו תלמד היא את כל העצבנות והזריזות שלנו, בעוד שאת אטיוּתה היא לא למדנו. כשנלמד שנינו – יקל לנו.

הפרלמנט האנגלי, אנשים מטפוסו של בלפור, אלה יוצרי הציביליזציה האנגלית, הם יבינו לנו ויעזרו לנו בהגשמת שאיפתנו. בהם אנו בטוחים ומהם נדרוש ולא מאיזה פקידים קטנים כאן, העושים אולי איזה מעשים שלא כרוחנו. לא במאמרים החריפים והארוכים, בעברית וגם ברוסית, לא במחאות, כי אם רק במעשים ובמרץ נעשה את דרכנו הקשה.

קראתם בודאי מה שאמר הנציב של סוריה. מכיר אני את האדם הזה מזמן עבודתנו הקשה בפאריס. יחסו לעבודתנו היה יחס של ספק, ועכשיו אך ראה מעט ממעשינו בארץ ושינה את דעתו תכלית שינוּי. ולא עוד, אלא שהוא מוכן להשפיע בכוון זה בחוגים רבים. איני יודע אם זהו נצחון יותר קטן או יותר גדול מהכנסת ארבעה שוטרים יהודים לגדוד. אם נמוד את מידת השפעתנו לא לפי הפקידים שנתקבלו, כי אם לפי השפעתנו על חבר הלאומים והממשלה בלונדון, אזי מאמין אני, – ואני האיש שיכול לראות זאת – כי צעדנו קדימה. תקראו מה שכותבים עלינו עתה באנגליה ובצרפת, באיטליה ובגרמניה, ותדעו שהתקדמנו. עתה ברור לכל, כי זה שאנו עושים כאן איננו נסיון, כי אם התחלת הקץ. ע"י היהודים יהפכו סלעי ציון לתרבות שתהיה למופת עולם.

לא לנחם רצוני. אבל נזכור את ההבדל בין דברים שהם סו“ס קטנים ובין דברים שהם נצחיים. אנו נגיש את טענותינו, בידיעת הממשלה, אל חבר הלאומים – בעניני החנוך, הקרקע, שרות הבריאות וכו'. אבל יש המיעצים לאחוז באמצעים אחרונים. אסיפות מחאה של אלפים או עשרת אלפים איש הן כמעט האמצעי האחרון שלנו, ואם הן תעבורנה בלי התוצאה המקוּוה – אזי השתמשתם בנשק כה חשוב לבטלה, כי אסיפה רביעית וחמישית ערכה אינה ולא כלום. עדיין לא הגיע הזמן לאמצעים כאלה, נקוה שגם לא יבוא. והוא הדין לגבי הבאת טענותינו לפני הפרלמנט הבריטי. ארץ־ישראל עומדת במרכז חיינו. אולם בעולם ובאנגליה יש עוד ענינים, עלינו לזכור זאת בבואנו אל העולם הגדול והקר. א”י הקדושה או השקט בהודו – איזו שאלה תכריע באנגליה? אנו מאבדים את חוש הפרופורציה, ובתור עם עתיק עלינו להשמר מזה.

מתי ישתנה המצב? על זה קשה לענות. אבל כל צעד בהתישבות והגדלת מספר העובדים מגדיל את כוחנו. עם כל קשי המצב הפוליטי – יש לאל ידינו להגשים את כל התכנית שאנו מאמינים בה. ואם אין אנו עושים זאת – לא רק הממשלה גורמת לכך. היא אינה מקילה עלינו את התפקיד, אולם גם לנו עדיין אין די כוח ומרץ. ידוע שישנה קרקע בכל פנות הארץ המחכה להתישבות. אשמת העם היא שלא נתן את התשובה הראויה לזרם העליה שפרץ. א"י היא עתה הארץ היחידה שיכולה לקלוט המוני יהודים, ועל העם לבוא לעזרתנו, לעזרת החלוצים שבשארית כחותיהם הם עושים את העבודה.

בצעקה מרה עליכם לצאת אל כל אלה שבגולה ואל היהודים תושבי אמריקה, שביכלתם לבנות את א"י כולה, כי יבואו ויבנו מהסלעים בית לעם. כאן תרימו את קולכם, לא נגד הממשלה, כי אם נגד אלה העובדים עתה לעבודה זרה, שיבואו ויבנו! למה תטענו נגד האנגלים על אשר אינם מבינים אותנו, אם עדיין ישנם כה רבים בין היהודים שאינם מבינים את שאיפותינו.

כמידת כוחנו כן מתחשבים אתנו. זוהי פוליטיקה, ושום מחאות ואסיפות לא ישנו מצב זה. זוהי בטלנות לחשוב שעי"כ אפשר לשנות את המצב. הבטלן הוא איש מצוין, אלא שחסר הוא את הבנת המצב הריאלי. שום איש לא יתן לנו את הארץ אם אנו לא נבנה אותה. אלה הם דברים פשוטים, אלמנטריים. ברור לי שברגע שאמסור לכם את המקל והתרמיל למען תעשו אתם את קפיצת הדרך שאתם מאמינים בה, – לא תקבלום.

עוד יבואו ימים של שמחה וגם של יגון, אינני יודע אם דורנו יראה בהתגשם כל שאיפותינו, אולם לפני שמונה שנים לא חלמנו על יכולת כזו שיש לנו כיום. אינני מסתפק במועט וגם אינני דוחק את השעה. אל תרגזו בדרך הקשה! נעבוד כולנו יחד באמונה לקרן היסוד, כי היא היסוד גם לנצחון הפוליטי.

(“דבר”)

 

ד ⁴    🔗

אתמול דברתי בירושלים בקוים כלליים על המצב הפוליטי. איני רוצה הערב לחזור על דברי. הרשוני איפוא לדבר כאן רק על הדברים העומדים ברגע זה על הפרק, ושכולם מטפלים בהם. אתחיל בשאלה הקשה ביותר: שאלת מחוסרי העבודה. לפני בואי לארץ כתבו לי אחדים מידידי, שמוטב לי להשאר לעת כזאת בחוץ־לארץ. אני, להיפך, חשבתי שמוטב לי לבוא דוקא בשעה כזו לארץ ולהסתכל במה שנעשה כאן בחזית ולהתייעץ עם חברי, מה יש לעשות לתקנת המצב. מן היום הראשון לבואי דנו בשאלה זו, ועוד לא באנו לידי מסקנה ברורה. לדעתי, יש שתי דרכים לפתרונה: הדרך האחת – להתגבר על המשבר הבלתי־אמצעי, שאנו נמצאים בו בימים אלה. וכמדומה, שאמצעים לכך נמצא עוד. אבל זהו רק פתרון זמני. והדרך השניה – פתרון מתמיד, לבקש דרכים ואמצעים למען לא יחזור עלינו משבר כזה. לשם כך עלינו לעשות וליצור הרבה יותר ממה שעשינו עד היום.

כאן אנו נמצאים במסיבת אנשים הנושאים בעול האחריות של המצב כאן. ותסלחו לי אם אדבר גם משפטים וקשות, כי לא תמיד אפשר לדבר רק חלקות: אין העליה יכולה להיות בלתי־מוגבלת. בשנה שעברה ניצלנו את כל היכולת של העליה. אבל הישוב הקטן והדל אינו מוכשר לע“ע לקלוט עליה של ארבעים אלף נפש לשנה בערך. וכדי להכשיר את האפשרות ולהכין בסיס איתן ובריא לעליה חדשה – יש צורך לסדר את העליה לשנה הבאה בזהירות יתרה. אילו היו לנו אמצעים בלתי־מוגבלים, אילו היה כל העם מרגיש בצורך, בלחץ ובדחיפה, כשם שאתם ואנחנו מרגישים, לא היו דרושות כל הגבלות. העליה לא”י היתה זורמת בדרך נורמלית. אבל העם היהודי שזה שנים ושנים אנו מדברים אליו, אינו מעריך עדיין כראוּי את ההתאמצות הענקית של העולים והמתישבים, של החלוצים והעובדים. העם הזה אינו רוצה עוד להבין שבשדות דגניה ונהלל, פתח־תקוה ושאר נקודות הישוב, יש התחלה לפתרון שאלתנו הכללית. ועוד ארוכה הדרך לפנינו, עד שהעם העברי יפתח את כיסיו לרווחה ויתן את המס הדרוש לבנין הארץ. אם כאן בא"י יש עוד צורך להזכיר ליהודי את חובתו לתרום תרומה לקרן־היסוד ולקרן־הקיימת – מה יגיד היהודי בוינה ובברלין? הנה עזבו טובי אנשינו את משמרתם והלכו לנוע על הגולה. באמריקה נמצאים עכשיו ח. נ. ביאליק ושמריהו לוין, רמז וחבריו, ועוד. ובכל זאת עוד לא גדלו ההכנסות שלנו עד כדי לאפשר עליה בלתי מוגבלת, ועדיין אין אנו יכולים לפתוח את הדלתות לרווחה.

ודאי מוטב היה לו למנהיג ציוני שיבוא ויגיד: הנה הדלת פתוחה, בואו ועלו! ומי יתן ויבוא המנהיג הזה שיהיה בידו מפתח הזהב כדי לפתוח את שערי ארץ־ישראל. ואם בוא יבוא המנהיג הזה – לא יהיה עוד כל צורך בבחירות. הלה יקבל את כל הקולות בכל האספות והקונגרסים, ואני אהיה הראשון לפנות לו את מקומי. אך האיש הזה לא בא עדיין. ולפי שעה מן הצורך לרדת קצת אל הריאליות, להצטמצם, כדי שאפשר יהיה אחרי כן שוב להתרחב ולהתקדם ביצירתנו.

גלוי וידוע לפני שיש בתוכנו אנשים שישתמשו בדברים האלה שלי כדי להכריז עליהם כעל שיטת דיפיטיזם וכשלון. הללו יגידו שנבאו לכך עוד מקודם. אבל נבואתם היה נבואת שקר. אנשים אלה לא האמינו, כי יבוא יום ויעלו לארץ־ישראל ארבעים אלף איש. ובבוא השעה הזאת – היתה זו אולי בשבילם שעה של יאוש. איני ירא מפני תורת דיפיטיזם זו. האינסטינקט העממי והתנועה הם חזקים למדי למען נביט על המצב הזה בעינים אחרות. לא אשמתנו היא זו אם בפולין ובאירופה בכלל יש משבר, וזה מנע את היהודים מהביא את כספם לכאן.

כדי להתגבר על חוסר העבודה בארץ דרושים יהיו כוחות חמריים מרובים ויש צורך לחפש דרכים חדשות כדי למצוא את הכסף הדרוש. מדברים על הלואה לאומית – אבל זו אינה יכולה להעשות על רגל אחת וביום אחד. דרושה הכשרה ממושכת לכך. ועד שענין ההלואה הלאומית יעשה לדעה מקובלת, עלינו למצוא לפי שעה מקורות יותר קטנים לשם מילוּי הצרכים התכופים שבהם מטפלים מנהיגי העבודה כאן. מאמין אני, שיעלה בידי למצוא את הסכומים האלה. ואולי נוכל עוד בסוף הקיץ ובתחילת החורף להתחיל בחלק מן העבודות הגדולות המחכות לידיים עובדות. דברים אלה לא נאמרו כאן כדי לנחם את מחוסרי העבודה, אבל רוצה אני להכריז כאן בגלוי, כי שאלה זו לא תוסר מן הפרק עד שתמצא את פתרונה במהרה. כל מה שיש בכוחות ההנהלה הציונית ובידי הנשיא, יעשה, כדי למהר בפתרונה.

ועכשיו, הרשו לי, רבותי, לדבר דברים אחדים על עוד שאלה אחת, שהרביתי לקרוא עליה כל כך בימי בקוּרי אלה בארץ־ישראל – וזוהי שאלת היחסים שלנו עם הממשלה. דוגמה וסמל לשאלה זו היא – ענין המשטרה וכוחות ההגנה של גבולות הארץ. את השאלה הזאת ניצלו עד תומה, על כל פרטיה ודקדוקיה. איני יודע אם ממשלת ארץ־ישראל עשתה את השגיאה בשוגג או במזיד. אני מאמין ובטוח שהנציב העליון ממלא את תפקידו כמו שצותה עליו הממשלה המרכזית. נעשתה שגיאה גדולה ואנו תמיד נגן על דברים שאנו רואים בהם את זכויותינו מקופחות, אבל אנו רואים שיש התאמצות לתקן את השגיאה הזאת. הבה נזדיין איפוא במעט סבלנות ונחכה לראות את התיקונים הממשיים שהממשלה רוצה לעשות. גם בממשלה המרכזית ובחבר הלאומים נדבר על השאלה הזאת. אנו לא נוותר עליה.

בשיחות שהיו לי עם הממשלה הארץ־ישראלית, אמרתי בפה מלא ובגלוי, שאנו אומרים להתחיל בעבודה בעבר הירדן. אנו רואים בעבר הירדן את חלקה המזרחי של ארץ־ישראל. אבל הדרך של גשר־אלנבי, שבו נעבור אל עבר־הירדן, לא תסולל על ידי אנשי צבא אלא בעבודה עברית ובמחרשה העברית. לא בחנית ולא באקדוח ורק ברצון הטוב של שני העמים, הערבים והיהודים. ובהשתתפות שני הכוחות האלה נוכל למלא תפקיד זה. כל צעד וצעד וכל אמרה ואמרה וכל מאמר ושורה שיכתבו שלא בצורה הנכונה, יכולים להרוס את כל אשר בנינו במאמצי כחותינו. ובכן – שימו נא אל לב! לפניכם שתי דרכים: האחת – התחלה של עבודה בשלום, והשניה – משטרה. אתם הנכם פקחים למדי כדי שתוכלו לשפוט על דברים אלה ולבור את הדרך הנכונה. ואם יש באחת עניין של נצח ובשניה ענין של רגע, הרי טעות גדולה תהי זו, כמדומה, אם נמכור את חיי עולם בחיי שעה. וזוהי, לפי דעתי, הטעות שבהערכתנו את מצבנו הפוליטי. יודע אני שיש מומנטים שבהם קשה לעם להבליג על אינסטינקטים ורגשות, אבל על המנהיגים העומדים על המשמר מוטל הדבר ליתן את ההארה הנכונה.

אנו נפרדים רבותי, אתם שבים אל עבודתכם ואנו – אל עבודתנו. עבודות אלו יתקשרו במטרה אחת. ואקוה שעבודה זו תהיה בנויה על יסוד נצחי, שלא יהרס לעולם.

(“הארץ”)