דמותו הספרותית של ברקוביץ נקבעה בנפש הקורא כמעט בבת־אחת, עם הופעת סיפוריו הראשונים. הרושם היה נמרץ: סופר מאוד צעיר שבא במידה שלמה של אמן! כל יצירה שנשרה מעטו היתה פרי בשל, מלא־הריון ומשומר־תוך. מיד נתבלטו בו שתי הסגולות היקרות שנסכו קסם מיוחד על יצירתו: עין רואה ומבינה ורעננות של הבעה. תפיסת החיים היתה עמוקה וקולעת והיד – אמונה ותקיפה, שידעה לחשוף מתוך הוויה תפלה ונפסדת דמויות חיות ורוטטות חדורות אמת פסיכולוגית – אמת־מציאות ואמת־חזון. ואף כליו היו כלים של אמן: ביטוי מרוכז ותמציתי ופרוזה מנופה ברוכת־מקורות ספוגת־תרבות. מה שנקנה לאחרים רק לאחר יגיעה ונסיון רב ומתוך תעיות וכשלונות ניתן לו מלכתחילה מתוך מאמץ מרוכז ומתוך זהירות והרגשת אחריות של סופר מבוגר. מה שבא אחר־כך עשוי היה להגביר את הרושם הראשון, להעמיקו ולהשלימו. יצירתו של ברקוביץ עד תקופתו השניה, תקופת הנדודים שלו, היתה חטיבה מוצקה, מלאה מבפנים ומסומנה במצריה.

ברקוביץ היה צייר העיירה בעיקר, ואין בזה, כמובן, משום המעטת הדמות. לגבי שירה ואמנות אין גדול וקטן. ניצוץ חיים יש בו מן האמת ומן היופי הטראגי שבחיים כולם. ואף זאת: העיירה היהודית במובנה הספרותי פירושה: התחום היהודי לכל משמעו ההיסטורי והתרבותי. כל ישוב יהודי שנשתמרו בו סימנים של הווי מקורי, של צורות־חיים מגובשות, של מסורת־ירושה ותרבות עממית – על־כרחו הוא טבוע בחותמה של העיירה ההיסטורית שטיפחה את רוחנו דור אחרי דור ופירנסה את ספרותנו לצורותיה השונות. ברקוביץ היה משוררה של זו דוגמת רבים אחרים, שעם שפרצו את תחומה לא יצאו מכלל השפעתה, הוא היה צייר החיים היהודיים, הללו שניתנו לגילום ולהטלת־צורה. אך בעיקר היה ציירה של ליטא, של העיירה הליטאית.

יש בליטא מיני פירות שאינם בשלים אלא בסתיו. קליפתם קשה וקודרה, אך תוכם עסיסי וריחני. כזאת היא ליטא. אפורה היא וקרירה כצבע שמיה החוורים וכמראה פני אכריה כבדי־התנועה וכבדי־המבט, שלמדו את סוד השתיקה בסתר יערותיה וביצותיה. אבל יש בה בשתיקה, בתוך תוכה דבר־מה חמים ולבבי, מין רטט כבוש, אור פנימי וצנוע, המהבהב בחשאי – הד הצער של דורות, שלא ניתן לתפיסה ולהרגשה אלא למי שנשם את אוירה. קפדנית היא ליטא שלנו וחשבנית, שבויית מציאות דלה וחסרת מרחב ומעוף. אבל יש בה יסודות של קיים, של קביעות ושל מסורת תרבותית. מלפפת היא אותך בריחה ובטעמה, טעם אם זקנה ומיושבת, מלפפת ואומרת: הנה צורות־חיים מגובשות, הנה הווי מנוסח מורשת־אבות – בית. פת חרבה ושלוה בה. שב שמור על נחלת ירושתך! אבל צורות־חיים אלו – העניות מנוולתן; לא תואר להן ולא הידור חיצוני שתמשוכנה את הלב. גדול השממון ורבה הבטלה. מצומצם האופק. אין די מרחב לתעופת כנפי הנוער. על פתחי הדמיון רובצת המחשבה הקרה, הטרדנית־לגלגנית, פרי חיים קשים ופלפול מעוקם. ומתפרצים הבנים מתוך מרד נעורים ונישאים בגלי המרחק. נאבקים עם החיים ונתלים בציציות המאורעות. אך צל ליטא ילווה אותם והמחשבה הטורדנית נגררת אחריהם כסרח עודף ומכבידה על מעופם. והם חוזרים אליה, אל ליטא שלהם, עייפים וכושלים, מי מתוך “וידוי” מר לאחר זמן על אבדן־חיים וגזילת־נעורים, ומי במתוך הרגשת יתמות של “תלוש” האובד בצדי דרכים. הם חוזרים, ועיירת־המולדת הקטנה והנידחה קולטתם שוב אל תוכה, כאם זקנה זו החרדה לקראת בניה שגלו מעל שולחנה – ושוב היא קופאה על שדותיה השטוחים ועל גנות־הירק שלה ועל הנפשות העלובות – “התמימים” ה“נידחים” (“הרוחות הרעות”) – הנמקות בתוכה ועל בתיה הדלים והנמוכים עם מרתפי הקישואים והבולבוסים המוכנים ללילות חורף ארוכים וקרים…

כזאת היתה ליטא שלנו, זו הגובלת עם יערות פוליסיה וביצותיה הרחבות, והיא ששימשה מצע לרקמת סיפוריו של ברקוביץ, ביחוד בתקופתו הראשונה. הוא היה משוררה של העיירה הליטאית – זו המרושלת והמיושבת, התלויה על בלימה קלועה במסכת הווי מוצק, העלובה והפקחית, שיש בה תמימות־ילדים ומטעם זקנים כאחד. אין זו העיירה הקבצנית־מוחנית של מנדלי, או זו הסוחרית־פאנטאסטית של שלום־עליכם, ואף לא זו הסנטיממטלית־בית־מדרשית של אש ועגנון. יצוריו של ברקוביץ רובם הם נפשות צעירות, תלושות ונידחות, כל אחת איזה “מיחוש” לה בתוך־תוכה, מין נקודת־טירוף חוצצת בינה ובין העולם, היא מתלבטת אין־אונים ללא סיכוי ופדות. וכמה אהבה וחמלה הוא שופך על הבריות העלובות הללו, שעם כל אפסותן ומיעוט השגתן הרי צערן צער אנושי, – אותו הצער הנצחי של כל נפש נענה הנתונה בצבת ומפרפרת מתוך מאמצי־שוא למצוא מוצא ותיקון, פייטלסון הרופא המסכן שנתקפח עליו עולמו בבת־אחת, הלצתו התפלה, שבה הוא שעשע את חייו ה“הריקים ןהשוממים” ובה תלה את אשרו, נשארה תקועה בגרונו ללא־תיקון (“כלי זכוכית”); שפרה התופרת עם מגבעתה, מגבעת־הקש, שהביאה עמה מן הכרך, זכר לחלום־מרחקים, שבתוך הטירוף והבהלה של עונת־המפלפפונים היא חולמת על המפקח הצעיר שבבית־עקד הספרים: ירקות" – במהדורה המחודשת: “מלפפונים”); זלאטה המטורפת, פרח נאה וריחני זה שהבהיק בזוהמת המרתף ונתכמש מחמת צינה וטחב (“נידחים” – “רוחות רעות”); האב ששב מאמריקה והוא מתלבט בביתו כחיה בכלוב (“ממרחקים”) – כל אלה וכיוצא באלה הם נפשות חיות, כואבות ומפרפרות, הנאחזות בקרן־אור מתעה ונינהות אחרי צל־אושר מתחמק. הם נאבקים ונופלים, תלושים ודבוקים כאחד ומחוברים בטבורם אל פינת־קרקע זו שהיא להם אם חורגת וחיק־מולדת גם יחד.

ואולם לא היחיד בלבד מפרפר כאן במצוקת הגורל – החיים כולם נתונים בצבת. ציבור שלם, יותר נכון – עם שלם, נמק ואובד באפס תקוה ומתוך הכנעה אילמת, שיש בה משתיקת צידוק־הדין ומקובלנה חרישית כאחד. יש בלי ספק, דבר־מה כבד וקודר בתפיסת העיירה של ברקוביץ, מעין כובד־גורל והכרעה אכזרית זו שבמתיחת הקו. ואף־על־פי־כן אין הרושם בכללו מדכא אותנו, אם משום הרצאת הדברים שלו השקופה, המוארה באור שקט וצנוע והחדורה הומור עדין ומפייס, ואם משום שמתחת להוויה תפלה זו חותר איזה יסוד חיוני ומעודד, דבר־מה מתמיד וקבוע, מעין הרגשה ביתית, משפחתית – הרגשת מולדת. העיירה של ברקוביץ היא סוף־סוף אֵם, אמנם זקנה ועלובה, אבל היא מבטיחה מפלט־מה באהלה הדל והרעוע. אף הבנים המתפרצים, הבועטים בה ובחסותה, חוזרים אליה מן העולם הגדול אבלים ודוויים ומתכנסים תחת כנפה הרפויה, המרעיפה עם זאת חמלה וחנינה וחסדי מולדת. יש מקלט לתפילת הלב. יש קן משפחה. ההתלבטות בסיפורי ברקוביץ אינה איפוא זו של היחיד המעורטל, המבודד, דוגמת גבורי ברנר וחבריו, אלא זו של הסביבה כולה. צער היחיד נבלע בצער הכלל. זהו הצער האנושי, הגורלי, שמפאת הכרחיותו וכלליותו אתה מרכין את ראשך מתוך הכנעת־פיוס ומוצא חצי נחמה בצרת הרבים. אין אדם בודד בין אחים לגורל.

סגולות אלו שבראיה ובהבעה של ברקוביץ הגיעו לידי צירופן הנעלה בסיפוריו היותר שלמים (“תלוש”,“מאריאשקה”, “מלפפונים”, “רוחות רעות” ועוד). עינו הצמודה תמיד לעולמם של גבוריו ולזעזועי נפשם הטמירים נפקחת כאן לרווחה גם לקראת צבעי נוף ומראות הטבע. אמנם, ברקוביץ איננו פזרן ביותר ביחס לציורי טבע. הוא נותנם בכף זהירה, זעיר פה וזעיר שם, אגב תיאור המעשים והסביבה. ולא משום שליטא מכורתו דלת־צבעים היא ביותר ולא זנה את עיניו במראות־נוף נהדרים. הרי מנדלי, זה הליטאי שבליטאים, מצא לו, עם זאת, שעת כושר להיפנות מפעם לפעם מסיפור־המעשה ולהתיחד עם “התולדה” אהובת־לבבו, כלה נאה זו המפורכסת ומפורקסת, ולומר לפניה שירה בהתלהבות ודבקות; הרי שמעונוביץ שידע לחשוף מתוך ערפלי המולדת אבני ברקת ושפע מסמא של צבעים ובנות־צבעים. אין צורך לומר שניאור העושה בלהטיו ואורג מפרטי הווי קטני־קטנים סימפוניה של צבעים וריחות. ואולם ברקוביץ איסטניס הוא. דומה שהוא מרגיש באחריות מיווחדה כלפי יצוריו העלובים שהעלם מיוון מצולתם והטרידם ממנוחת קפאונם, אשר על־כן לא יתננו לבו להיבטל מהם ולכוון את עינו כלפי אילן נאה וניר נאה, או להימשך אחרי ארג משעשע של פרטי־פרטים. אם, בכל זאת, אנו מוצאים אצלו פה ושם ציורי־טבע, פעמים רכים ובהירים ופעמים חדים ומזעזעים, ותיאורי סביבה דקים ושקופים ותמציתיים, הנזרעים טיפין־טיפין למלוא רוחב הבד, – הרי זה מעיד על עינו החדה, עין אמן, הקולטות את היופי שלא במתכוון.

ברקוביץ נראה לנו כסופר אובייקטיבי ביותר, ריאליסטן דייקן וזהיר הנאמן עם המציאות ואינו מרשה לעצמו לצאת מגדרו של צייר המסתכל ולהפליג בתחומי רגש ונפתולי־נפש. ואולם אובייקטיביותו זו אינה אותה העומדת מעל לדברים. אף היא אינה אלא פרי איסטניותו המיוחדה הנטועה בו מטבע ברייתו. זהו כיבוש עצמי של אמן המעלים על המית לבו מתוך רגש של ביישנות טבעית, או – מה שהיינו הך – מתוך רגש כבוד לעצמו שאינו נותן לו להתערטל בפני הקהל. ואולם דייקנות זו שבסגנונו ושלווה אפית זו שבהרצאתו אין בכוחן להאפיל על הנימה הלירית הדקה המרטטת בחשאי מבעד לדבריו ואוצלת להם חן של תמימות עצורה.

סגנונו של ברקוביץ, סגנון קלאסי למופת, הוא בבואתו הנאמנה של סגנון נפשו ואישיותו. זהו אותו הצמצום הליטאי שאינו סובל שום הפרזה, אותה הפכחות וההקפדה היראה את הרגשנות היתרה ובורחת מפני צבעים מבהיקים ביותר; זוהי אותה הרצינות ואותו כובד־הראש, פרי סבל ונסיון רב, ואותה הרגשת האחריות בפני האמת, אמת החיים וזו של האמנות, מציינים את הסוופרים מבית־מדרשו של מנדלי. רק המלה שתוכה כברה, שצורתה ותכנה שקולים מבלי שיור מליצי, יש לה זכות הקיום. מכאן לשונו המדוייקה, המנופה, עם שהיא גמישה ורעננה ומלאה עסיס. צמצום מבחוץ ורחבות מבפנים. היא חצובה ממקורות ראשונים וכובד לה ומשקל לה – היא מלאה חיים ותנועה וחריפות. זה כוחה של לשון שמצד אחד היא מעורה בשרשיה בשכבות היסוד שלה, ומצד שני היא יונקת מלשד ההווי החיוני ומהרגשת הבטחה בסביבת מולדת. התערות זו גם בפירת הלשון וגם בפירת החיים העממיים אף היא אחד מגילוייה של הנטייה הטבעית שלו לשלמות, למוצקות, לדברים שבשורש וביסוד. מתוך הרגשתו המוסרית הערה נקבע גם יחסו לעבודתו בתור עורך – יחס של זהירות ואחריות ותביעה חמורה מעצמו ומאחרים. בכוח סגולותיו אלו נעשה ברקוביץ את אשר הנהו: מספר עדין ורציני, סופר ומשנתו קב ונקי, עורך יפה־טעם ואדם ישר־יחס ונקי־הדעת.

ב    🔗

ברקוביץ גדל. הוא יצא מתחום העיירה. אפקיו נתרחבו. תפיסתו נתעמקה. ואולם יסודות יצירתו בעצם – זיקת מולדת וחוש טבעי לצבעי הווי בולטים ונאמנים – נשארו קיימים גם בדבריו המאוחרים. הוא נשאר נאמן לקצב מהלכו המתון על־אף התסיסה המהפכנית שקמה בספרותנו הצעירה ביחס לערכי יצירה, לבעיות שבצורה ובתוכן. כי ברקוביץ הוא מבעלי הנגלה ואין זיקתו חלה אלא על השלם המוגמר. כאחד מבית־ מדרשו של מנדלי היה מעורה במסורת עממית וינק בעיקר מן המקורות הנאמנים של סביבה והווי, של חיים מנוסחים טיפוחי־דורות. לפיכך כל עוד שחומר יצירתו – ההווי היהודי – היה בו כדי טביעת צורה, גוש קיים ועומד, שימש לו זה מעיין לא־אכזב, מקור של יצירה שופעת. ואילו משנתערער “התחום” וצורות חיינו נמחו כעשן בסופת המהפכה, והוא, ברקוביץ עצמו, נתלש ממקם חיותו והוטל לעולם הנדודים שלו, – ניתקו חוטי יצירתו מעל המסכת ונשארו תלויים על בלי־מה. החיים נעשו ערבוביה רותחת ומבעבעת ללא צירוף דמות כל־שהיא. וודאי יש הוד וגדלות במוראות החורבן; ודאי שמשהו איום ונשגב מתרקם בתוך התוהו־ובוהו. אך ברקוביץ, כאמור, הוא מבעלי־הנגלה ואין מדרכו ללכת לקראת נחשים. הוא בא לאמריקה, מקום הישוב היהודי החדש – גלגולו של “התחום”. ושוב מצא לפניו ערבוביה משונה של צורות ונוסכאות וסגנוני־חיים, או – יותר נכון: חוסר כל צורה וכל סגנון! הוא ניסה לתקוע שם יתד, להיאחז במקלט־הרוח הבודד של העברים הבודדים. הנסיון לא הצליח. הציבוריות הניו־יורקית הסואנת והחלולה מתוכה לא משכה את לבו. הוא פרש לעצמו. אין איפוא פלא בדבר שתרומתו הספרותית בתקופת נדודיו אלה אינה מגיעה לא בכמות ולא בריכוז של יצירה לזו של תקופתו הראשונה. נדודיו הרבים אמנם הרחיבו את חוג ראייתו אבל לא פעלו על כיוון יצירתו. גם בתקופתו האמריקאית היו שרשי נפשו נעוצים בעיירת המולדת מעבר־לים, אלא שבמקום הרגשת מולדת, כזו השפוכה בסיפוריו הראשונים, התחיל חותר בדבריו רגש של נכר ובדידות מתוך געגועים יוקדים על העבר. פרשת אמריקה נתפסת מתוך אספקלריה של מהגר, העיירה הליטאית או הכפר הרוסי משמשים רקע או נקודת־יציאה לתפיסת החיים החדשים.

הרגשה זו של נכר ובדידות – חותרת כמעט בכל סיפוריו ומחזותיו שפרסם באותו פרק זמן, וביחוד – בסיפורו היפה “כרת”, שבצבעיו הדקים וזהירים ובצמצומו האמנותי הוא מזכיר את מבחר יצירותיו מתקופתו הראשונה. האם הזקנה שנעקרה מתוך סביבתה הטבעית, סביבת עיירה יהודית שבתחום המולדת הישנה, וגלתה מעבר־לים אל שולחן בנה האמריקאי; צער־עלבונה ויגון־בדידותה של זו בתוך האווירה הזרה והקרירה של הבית המרווח, המתוקן ומרוהט כטעמה של ניו־יורק המתעשרת וברוחה של הגברת הצעירה “האמריקאית” בעלת העינים הקרות והממושקפות, זו שהזקנה “הירוקה”, בשביסה השחור ובמדברה היהודי ובכל מנהגיה “האירופיים” היא לה כתם־צל על גבי שטח חייה המצוחצח; הבן טוב־הלב מטושטש־האופי, מתלבט אין־אונים בין אמו “האדוקה” ואשתו “החפשית”; אהבתה של הזקנה לנכדיה, “גויים” קטנים הללו מתנכרים לה ומשתמטים מפניה, אלם שונה וחוסר ישעה בפני אותו חדש לא־מובן ותקיף ואיום שגדר את דרכה ועמד כחומה בינה ובין אלהיה אשר מעבר־לים, שם בכיירתה הרחוקה, – כל זה ניתן בצמצום רב ובכוח של משמעות סוגסטיבית, עד שטראגדיה קטנה וחשאית זו של הזקנה העלובה מתעלה לטראגדית עם, לסמל של “כרת” לאומי, פרי ההגירה הנצחית שלנו. ואילו הרקע האמריקאי של הסיפור – צביון הסביבה האפור ומשעמם, המזכיר לפעמים את קדרות הנוף הליטאי, גרי השכונה, בעלי “הביזנס”, עוסקים בבתים ובקרקעות ו“המבהיקים בפניהם המגולחים ובשיניהם המוזהבות ובמחשוף בשר נשיהם הלבן”, אשר יחממו את קפאון נפשם ושממון חייהם בהלצות תפלות ובמשחקה“הברידזש” – נתפס תפיסה זעומה, סאטירית, חד־צדדית. הסאטירה מתחדדת לכדי קאריקאטוריות בבדיחה “מי נביא וידע”. ואף בקומדיה “בארצות הרחוקות”, שבה נסך ברקוביץ על בריותיו הרבה מן החן ההומורי ומן היופי האנושי, לא עלו בידו אלא פרצופי האב והאם, וביחוד זה של בן־האכרים התמים וטוב־הלב אנטון קריבורילקין – שלשתם יוצאי העולם הישן. הללו נקודת־אחיזה להם – בגעגועי מולדת. ואילו הבנים – לא אופי להם ולא דמות מסויימת, נפשות עלובות המתלבטות במחנק הכרך ללא מגמה וללא סיכוי ופדות (פייבל, בסי), או שהן נבלעות בזוהמת הרחוב אשר בתחום־ההגירה הניו־יורקי (רייטשל).

אכן, ברקוביץ לא גרס את אמריקה היהודיה. הוא לא נקלט בתוכה כשם שגם זו לא חדרה לתוך נפשו ולא נצרפה בבית־יצירתו. עם כל חריפות העין וסגולת ההסתגלות שלו המייחדות את כשרונו לא מצא, או שלא יכול למצוא, בתוך עולם תוסס ומעורבל זה איזו נקודת־ממש כדי להיתלות בה. ומכאן הנסיון לחזור אל העבר ולהתפרנס מירושת נעוריו, הדראמה “אותו ואת בנו” הרי היא נעוצה בסיפורו הראשון “משקה’לי חזיר”. ולא רק מצד שמו של הגבור הראשי ואי־אלו רמזים על עברו של זה בלבד. כל האטמוספירה שבדראמה הספוגה חרדת אימים וזוועת רצח של ימי המהפכה ברוסיה מעלה על הלב את “רחוב הערלים” שבסיפור, – אותו מבוא מובדל שבקצה עיירת המולדת, שכונת עורפי החזירים אדומי־הפנים־והעורף עם נשותיהם הבשרניות בעלות העינים האפורות ־קהות שרמזו על בהמיות מוחלטת ושנאה מטומטמת, – אותה שכונה שהיתה מעוררת תמיד רגש של פחד סתום של ציפיה לאסון.ושבימי אידיהם היה הלב היהודי מתכווץ ומכין עצמו לקראת התפרצות החיה האורבת מתוכה. רשמי ילדות אלה, השזורים כחוטים דקים ברקמת הסיפור, כבר היה בהם כדי רקע לארג העלילה והכרח ההתנגשות שהתפתחו אחר כך בדראמה.

הרמז ה“הציוני” המנצנץ בדראמה כזיק־פתאום אגב שיחה ארעית, עם שאינו מותנה מהכרח הדברים, הריהו משתלב בפרטי העלילה כאפשרות פסיכולוגית. ולא עוד אלא מבחינת־מה יש לראות בו גם משום רמז לברקוביץ עצמו לגורל יצירתו. אין זאת כי אם מתוך דחיפה פנימית זו להתקשר שוב בנוף התרבותי ובסביבת מולדת נשתקע ברקוביץ בארץ־ישראל – במולדת היחידה האחרונה. אמנם בעולם מתהווה זה בארץ־ישראל העובדת אין עוד כדי קביעות וכדי יציקת דפוס. עוד הכל תוסס ומתנועע. אבל – יש כיוון ויש מטרה מסויימה. יש בטחה בצעדים ורצון־החלטה בלב לכבוש את החיים ולרסנם בערכי תרבות מסויימים. יש הרגשת מולדת. פה ושם נמתחים קורי הווי – חדש בתכנו ובצורתו וגם יותר איתן וקרקעי, לפי שהוא נוצר בזיעת־אף ובעמל־כפים, והעיקר – בארץ אבות. יש תקוה ושכר….

ג    🔗

הפגישה עם ארץ־ישראל היתה מכריעה והרת־תוצאות. בחטיבה מוצקה זו כבושה ומתאפקת ששמה ברקוביץ זע משהו; משהו נעתק ממקומו ובא שינוי־יחס בצירופי הקוים של אופיו. נעימה של קלות התחילה מרטטת בחשאי בדברים הקצובים. ההומור הדק המצטנע לתוך עצמו נתרחב לחיוך מאיר. ולא זו בלבד. תוך תחומי יצירתו הסגורים התחילו מתגנבים הדי צלילים חדשים, פליטי המאורעות האחרונים וילידי הרוחות המנשבות. ברקוביץ, משורר הוודאי והנגלה, הולך ונתפס לדמדומי המתהווה ובמאמץ נועז הוא מנסה לכבוש את הערבוביה הרותחת של חיינו בעשרות השנים האחרונות ולמתוח עליה את מארג הקסם של איפופיה ציונית – של רומאן סוציאלי (“ימות המשיח”). כי, לאמיתו של דבר, אותו צמצום ליטאי שלו, שהתבטא בסיפור הקצר וברשימה תמציתית, לא היה לו אלא צורה ספרותית, שעליה נתחנך ושהיתה רווחת בזמנו. וטעות היא לראות בה מסגרת טבעית למהות כשרונו. בעצם התאחדו בו כל סגולות־הנפש המייחדות את האיפיקון: בגרות חיים וכשרון, ראוייה בהירה, הרצאה שקטה וציוריות ממוזגה, והעיקר – התערות עמוקה בשכבות היסוד של חיינו. אפשר שהיעקרותו המוקדמת, בגיל צעיר מאוד, ממקום גידולו וחורבן התחום בסערת המהפכה העולמית – הם שעיכבו בעד סדולותיו אלה להיאחז בבד הרחב של הרומאן. ארץ־ישראל, הרגשת־הבטחה בקרבת־המולדת, הכשירה אותו לכך.

אמנם, יבולו הספרותי הראשון מארץ־ישראל לא היה בו כדי חטיבה שלמה שבכוחה להתחרות עם זו הקודמת, הגלותית: מסכת ציורים, רובם רושמי סיור ומסע שנכתבו לרגל עבודתו הקבועה בעתון ניו־יורקי ובעתונים ארץ־ישראליים. אולם חשיבותם של פרקים אלו היא לא בערכם הספרותי, אלא בעיקר בשינוי שבהם, שינוי צבע וקול, ברוח הפנימי החותר בדברים, בפנים החדשות של ברקוביץ עצמו המתגלים מתוכם. ההקפדה הנזירית שלו, המדירה עצמה מכל עודף שברגש ובסגנון, מתחלפה כאן ברחבות של הבעה, בליריות חמה ובציוריות רווה וגדושה. חותרת כאן נעימת התפעלות של ראייה ראשונה. הטון הוא של חגיגיות והצבע היסודי – אור הלובן. דומה, שאדם היה שקוע כל ימיו באפלת העיירה ופתאום נפקחו עיניו לראות תכלת שמים וזהרי חמה וצהלת ים. במקום גוויות נמקות של הולכי בטלה נגלו לפניו פרצופים של ברונזה, זרועות מתוחות־שרירים של פועלים ועובדי־אדמה המהלכים בקומה זקופה תחת שמי אלהים. נארגה לעיניו אגדת תל־אביב, בת־גלים זו שעלתה מן הרחצה והיא מתפנקת בחמה ונוצצת בלבנוניתה בזהב החול; עלתה ירושלים העתיקה בצעיף המסתורין שלה, ומסביבה – ירושלים המחודשת, השכונות הנמשכות מתוכה כיונקות רעננים מתוך גזע אילן חלול; נתגלו המושבות בעמק ובגליל, פרי רצון של צעירים עקשני־רוח ועקשני מפעל… ועל הכל שפוך אותו האור ואותו הלובן שברקוביץ לא ייעף ולא ייגע מלזון עיניו בו, כאילו יראה בו את סמל התחיה שלנו, סמל טהרת הכוונה ורעננות המפעל.

מבחינה ספרותית אין לראות ב“מכתבים” רשמים אלה אלא אפיזודה ארעית, מעין טיול של חג, בשעה שאדם פורק מעליו את עול ההרגלים הנימוסים הקבועים והוא קורא דרור לנפשו ולנטיותיו הכבושות. הסיפור “הנהג”, שבו קיפל ברקוביץ על ארבעה עשר עמודים את תמצית צבעי המזרח ואת צביון ההווי הארץ־ישראלי החדש. שקול מצד הפעלתו הסוגיסטיבית כנגד כמה מן הציורים הללו. ואולם בדוק ותמצא, כי גם ב“הנהג” וגם בשאר דברי הספרות מסוגו של זה ומאותו פרק זמן יש למצוא אותה ליריות גלויה ואותה הרחבה שבתגובה ובהבעה, שציינתי אותן למעלה כרמז להרגשת־חיים יותר מלאה ויותר פתוחה ותכופה.

לא מקרה הוא שבתקופה זו עצמה חזר ברקוביץ ונטפל אל שלום־עליכם, שלו וליצירתו הקריב חלק גדול מנפשו וממפעל־חייו. לא היה כאן משום זיקת משפחה בלבד. זו היתה פגישה טבעית של שתי נפשות, שעם שחוצבו ממקורות שונים וכל אחת לעצמה האירה באורה המיוחד, הן נמשכו זו לזו דוקא בשוני שבהן. הם השלימו זה את זה ומצאו תיקונם זה בזה. הצמצום הליטאי נזדווג אל השפע הווארליני. הצחוק הרחב, צחוק מלוא־הפה, והדיבור השוטף ללא־מעצור של שלום־עליכם, נתרכזו תחת מגע־ידו של ברקוביץ בהומור דק ורוטט ובדיאלוג חריף ותמציתי. טוביה החולב לבש שיראין וכולו אומר: שבת! ומנחם מנדל הבהול והנמהר, דומה, שקע בהרהורים… אך גם ברקוביץ עצמו כאילו התרווח מן החומרה הליטאית ונתחמם לאורו של בן־זוגו הגדול בן הדרום.

יצירתו החדשה “מנחם מנדל בארץ ישראל” היא בלי־ספק, פרי השפעה שלום־עליכמית. ויש שמונים את ברקוביץ על שהשתמש בצורה ספרותית שאולה בסמל המפורסם כל־כך. בעצם, כבר היה הדבר לעולמים בספרות העולם שבכל הדורות. סמל ספרותי עשוי להתגלגל גלגול צורה ותוכן, להיעלם מן האופק ולקום שוב לתחיה בשינוי הצירוף והדמות. אלא שקרבות הזמן וחיוניותו העמוקה של הטיפוס הגלותי השלום־עליכמי חוצצות בעדנו להבחין בשינוי היסודי שחל בגלגולו העברי הארץ־ישראלי על־ידי ברקוביץ. שלום־עליכם יצר טיפוס קיבוצי שיש בו גם מן הייחוד האינדיבידואלי. אין הוא סכימה – הוא חי בכל תנועות אבריו, במדברו בהילוכו, אצל ברקוביץ דמותו נשתנית ואין הוא אלא משל, מושג ספרותי, סמל, כמו שזה עצמו מתאונן באחד נמכתביו (מכתב עשרים ושנים). ולא עוד אלא שהוא תפס מתוך שטח אחר, יותר מורם ויותר תרבותי. שוב אין הוא “דוגמה פחותה של חיינו המקולקלים בגולה”. אלא הוא שייך “למשפחת האנשים חסרי־המנוחה, השואפים תמיד לגלות חדשות ונצורות, ולהשיג את הבלתי מושג”. ברקוביץ לא התכוון, בעצם, ליצור טיפוס חדש של מנחם־מנדל במתכונתו של הישן. מנחם־מנדל שלו אינו אלא אמצעי ספרותי, מין אספקליה שעל־ידיה ומתוכה הוא משקף את החיים ואת הסביבה שבארץ־ישראל העברית. החיים הללו נתפסים באותה החריפות ובאותה החדירה אל תוכם של דברים, שהם טיפוסיים לגבי ברקוביץ, עם שצחוקו כאן צחוק מטוב־לב – רחב ומלא ורווה.

ד    🔗

התעמקות קלה ביצירותיו האחרונות של ברקוביץ מספיקה כדי להעמידנו על השינוי שנתהווה בתפיסת־עולמו ובמהלך יצירתו. הנה הסיפור הגדול “ימות המשיח”. במקום הריכוז האמנותי במסגרת של רשימה באה התפיסה הרחבה בשטח של רומאן. הטון העצור והזהיר,ש ההומור היה נחבא בו לפני־ולפנים. מתחלף בצביון מעודד מואר מבחוץ ומבפנים. על אופק יצירתו עולות בריות ממין אחר, לא עלובים ונידחים ומעוני־תלשיות, אלא אנשים מן הישוב עם זיקת־חיים ערה ועם נקודת־מרכז בעולמם. שורה שלימה של דמויות בולטות, שונות פרצוף ואופי, ממלאה את פני הבד הרחב כתמי חיים ותנועה. לא כל הדמויות עולות יפה. מורגש לפעמים חוסר־דיסטאנצה, הראייה קרובה ביותר והגישה בהכרח היא במדת־מה אישית־סובייקטיבית, וזו חוצצת ואינה נותנת לעין לתפוס את התוך הגרעיני כשהוא מזוקק מן הארעי והזמני. ומכאן הסאטירה החריפה האוצלת לכמה מגיבוריו צל של קאריקאטורה (הפרופיסור רבינטשיק והריביזיוניים שמעון בר־גיורא ויוחנן איש גוש חלב). אולם נפשות אלו טפלות הן בסיפור, דמויות־לווי שעלו אגב־גררא מתוך “ספירת הצל” של הישוב, שאין היא עיקר בכאן. לפיכך לא הוארו הללו באותו אור חסד שברקוביץ משרה כרגיל על יצוריו. כנגד זה רב האור השפוך על גבורי הרומאן העיקריים (ד"ר מנוחין, יהודית גורדון, צדרבוים המורה האידיאליסטן ועמוס הצעיר האמריקאי הנלהב), הללו שארץ־ישראל היא להם לא ענין של אידיאולוגיה וניצוח מפלגתי, אלא הכרעה גורלית, צו־נפש, מאמץ של קנין מולדת מתוך חבלי עקירה וקליטה. ואף זאת: החידוש שברומאן אינו רק בצביון המעודד הכללי, או בתפיסה המורחבת, ואף לא בשינוי המצב והתנאים של הגיבורים שנעשו מתוך כך גיבורי פעולה, אלא – בעצם מהותם של אלה, ברקמת נפשם המיוחדת, המבדילה אותם כטיפוס משאר גיבורי ברקוביץ של תקופת־יצירתו הקודמת. טיפוסים כד"ר מנוחין ויהודית לא היו מצויים אצלו בכלל. שניהם אינטליגנטים אינדיבידוליסטים בעלי ארג נפשי דק ומורכב, עם סבל־ירושה של נסיונות־עבר קשים ששרטו שרטת עמוקה בנפשם. אמנם, טיב נסיונותיהם וחוויותיהם שונה בתכלית, והם עצמם שני עולמות מובדלים. אך דוקא בכוח ההבדל הזה, המורגש באישיותם המובהקה, הם נמשכים זה לזו בחבלי קסם. ברקוביץ מוליך אותם ביד זהירה ונאמנה בדרכם המפותלת לקראת האהבה הגדולה “המכסה על כל פשעים”. אהבתם הפרטית ואהבתם למולדת – שתיהן נצרפו באש של יסורים, של פרפורי ספק ואמונה, עד בוא הרגע המככריע של מגע נפש בנפש. ברקוביץ כאילו בכוונה תחילה הפסיק את ארג סיפורו עם רגע זה של ויתור והשלמה. הוא לא רצה להרים את שולי הבאות המתרמזים מאליהם. גברה מדת החסד ורקמה לו את חזון המולדת – “עם השמש”.

אותה עין טובה וגלויה ואותה תפיסה מוגדלת הפורצת את גבול הרשימה ומרחיבתה לכדי יריעה מרובת־צבעים אתה מוצא גם בספרו “הראשונים כבני־אדם”. חיי תקופה שלימה ניתנים כאן בגילוייהם הנעלים ביותר – בפעולתם והשפעתם של אנשי מופת, של יוצרים וחוזים. הטון האינטימי־משפחתי החודר את הדברים והאוצל להם לפעמים צבע סובייקטיבי אינו, בעצם, אלא ביטוי יותר מובהק של אותה אהבה גדולה, אהבת חיים ואהבת אדם, החותרת בכל סיפוריו של ברקוביץ, אמנם בצורה כבושה ביותר. אף היסוד האבטוביוגראפי התופס מקום הגון בספר שמבחינה טכנית אין אולי לראותו כחלק אורגאני של גוף הדברים, מצטרף יפה אל השאר ומשמש מעין רקע נפשי היוצר הלך־רוח כללי. אין זה ספר זכרונות במובן הרגיל, גם סיפור ביאוקראפי איננו,אם כי יש בו גם משל אלו. זוהי יצירה מיוחדת במינה, ארוגה מיסודות שונים של דברים שבמסה ושבחזון, שעצם מזיגתם הנאה הוא מעשה אמנות. זהו ספר משפחה, אבל לא זו של שלום־עליכם בלבד – כל סופרי התקופה משתייכים לה לזו. ביחוד הללו “הראשונים” שהניחו את היסוד לספרות עברית אוניברסאלית ושניתנים כאן בהוויתם־פנים, כיוצרים ובהוויתם־חוץ, כבני־אדם – באופיים, באופן דיבורם ומחשבתם וביחסיהם ההדדיים. וכמה תוססים הם בחיוניותם המובהקה! האכסניה האודיסאית – ממנדלי, ביאליק, רבניצקי ובן־עמי; הסיעה הוורשאית – פרץ, פרישמאן, נומברג ואש; ווילנא וסופריה־עורכיה – בן־ציון כץ, טביוב, טריווש וברשדסקי, ולבסוף “הצעירים” הנודדים – פיכמאן, שניאור, ליזרוביץ ועוד – כולם הוצגו כאן בחריפות תפיסה וקלסתר פניהם מזדהר פעמים מתוך הערכה תמציתית ופעמים אגב שיחה קלה, או אפילו אגב בדיחת־לצון או אניקדוטה קולעת. ואילו דמותו של שלום עליכם עוצבה לא רק בכשרון של אמן כי אם גם במדת אהבה והערצה של אדם קרוב קרבת־נפש וקרבת־משפחה, שראייתו ראייה בלתי־אמצעית, תכופה ומתמידה ללא־חציצה. מלבד זה: בספר משתקפים פני החיים של אותה תקופה על טראגיותם ומוראם ברוסיה, על דלותם ותוכם המשומר בגאליציה על גולמיותם והיוליותם הסואנת באיסט־סייד הניו־יורקית.

שכלול רב ויכולת אמנותית בדראמה גילה ברקוביץ במחזה שלו “מירה” – יצירה ברקוביצית מוגמרת הספוגה ליריות צלולה וגדושה דראמאטיות מרעידה. רוח של אצילות דקה, של תרבות חיים, חודר את כולה וממלאה אתמוספירה של יופי חרד, של בינת־לב ותוגה אנושית. ביחוד יפה היא המערכה השניה. דמותה של מירה נחשפת כאן במלוא־חינה – על רטט נפשה וצער גורלה ויגונה הנבון, והיא מעלה על הלב את טיפוסי־הנשים הנעלים של טורגיניב וטשיכוב. ואף דמויות הלווי – נתן עדין־הנפש הנושא את היופי בלבו ואת האהבה המסותרת ואינו מעיז לגשת אל אשרו, ואחיו דויד, האיגואיסטן טוב־הלב, המקבל את החיים בקלות של תינוק מגודל, והבן הצעיר גרישה “הקומסומל” הפרינציפיוני, המתוח כחוט של ברזל והפאתיטי בתמימותו ובאדיקותו ה“לינינית”, ושאר הנפשות המשתלבות ברקמת העלילה, – הכל ניתן כאן באמנות דקה וביכולת של עיצוב יוצאת מן הכלל,

יצירה זו, שהופיעה בעונה אחת עם שאר דברי הספרות שצוינו למעלה, מעידה אף היא שהשינוי, שרמזתי עליו, חל לא במהות כשרונו של ברקוביץ אלא בכיוונו. וטבעי היה שמתוך הרגשת בגרות, בגרות חיים וכשרון, יהא מרחיב את יריעתו בשטח של רומאן. קווה קווינו זה מכבר לרומאן מאת ברקוביץ, אמנם מסוג אחר. הרומאן הסוציאלי, נדמה לי, אינו מטבע כשרונו. ואם הצליח במדה מסויימת בנסיונו הראשון הרי זה, בלי ספק, פרי הסתערות נפש שבגילוי מולדת חזויה ובסופה מדורות. נדמה לנו שברקוביץ לא גמר עוד את חשבונותיו עם העבר. ספרותנו בכלל לא נתנה עוד ביטוי אחרון מלא וממצה לפרשת חיינו בגולה בדורות האחרונים. עוד לא הושר האיפוס של העיירה על מלוא יופיה המוצנע ויינה המשומר. וברקוביץ הוא הסופר הנועד לכך. ואמנם זהו גם חזון־לבו ומשאת־נפשו מאז.

תרצ“ה–תש”ב