לוגו
ש. ב. מקסימון
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

ציון

כאילן מעורה־שרשים היה מקסימון תקוע בהוויתנו העברית הדלה והרופפה, ונופו היפה היה מרעיף עלינו צל של חסות ושאננות מרגיעה. היה על מי להישען. זקוף־הקומה ורחב־הכתפים, היה בו מן הבטחה של אדם בעל קצב פנימי ויציבות מוסרית. כולו – מזיגה נאה של צורה ותוך. הוא היה אזרח־החיים ואציל־הרוח, אדם מודרני בן־חורין ומעורה במסורת חסידית מורשת־אבות, איש האספורט היושב באהלה של תורה. מהיר־תנועה ורחב־צעד, כמי שחס על רגעי החיים החולפים לס בטלה, היה נושא את עצמו כלפי גורלו במין קלות שבגבורה פנימית, מרוכזת, זו הבאה מתוך הרכבה יפה וממוזגה של כוחות הגוף והנפש כאחד.

מקסימון היה איש־הסגנון בעיקר – בין בחיים ובין בספרות. הוא היה אמן־החיים, יוצר צר צורות באריגה הנפתל של המציאות עצמה. האמן נוטל גוש־חיים ויוצר ממנו אגדה, שהיא מעל למציאות ומחוצה לה. מקסימון הכניס את האגדה לתוך החיים עצמם, ומתוך כך נעשו אלו מוארים מתוכם, ככלי שהודלק בו נר. בתוך סביבה זרה של תרבות חמרנית, בתוך הטירוף והבהלה של חיי־החולין בניו־יורק ובשאר ערי נדודיו, בתנאים של טמיעה מאובנת ולנוכח פרוצס מבהיל של הסתגלות אמריקאית – יצר לו מעין מקדש־מעט, פינת־שבתון, מקלט לחיי־רוח טהורים ונאצלים – דוגמה מפליאה של חיי־משפחה עבריים שלמים ומתוקנים. ובמקדש קטן זה שבביתו, שגנז לתוכו אוצר גדול של תרבות ישראל מכל הדורות, שרר אותו שקט צנוע של משפחת בני־טובים הספוג מחשבה ובינת־לב וערות של פעולה ויצירה משותפת. כבן־יהודה בשעתו הגשים בו בעצמו את מפעל התחיה – את הדוגמה החיה של האדם העברי והמשפחה העברית, אף כי לא בארץ העברים. וכמה עוז וגבורת־נפש וכיבוש עצמי, והעיקר – כמה כשרון אמנותי נשתקע במפעל־חיים זה! כי אמנם כשרונו האמנותי של מקסימון נתגלה בספירה זו יותר מאשר ביצירתו הספרותית. הוא לא קיפל את נפשו ב“גוילים”, אף כי ריחה וצבעה של זו שמורים וחתומים בתוכם. הוא היה מסוגם של הללו שאישיותם קודמת ליצירתם, יותר נכון – שיצירת החיים ועיצוב האישיות קודמים ליצירתם שבכתב. דומה שמנפשו חזה את חזונו היפה על “אחד־העם”: “אם אין אמן אלא מי שצופה בחיים באספקלריה מיוחדת ומצייר אותם באופן מיוחד – אין חלקו של זה עם האמנים; אבל אם נסכים, כי דרושה אמנות ממדרגה גבוהה בשביל לחיות את החיים בדרך מיוחדת ולצור בם צורה – אין כמוהו לאמנות”.1 וחייו של מקסימון היו, אמנם, טבועים בחותם זה של “אמנות ממדרגה גבוהה”. לא היתה כאן זיקת תלמיד לרב בלבד, אלא זיקת־נפש ושווי־גורל.

ואולם, עם כל היותו, בחיי־היחיד שלו, מובדל משוק החיים, לא פירש עצמו מן הכלל, והיה עמל עם הציבור ונותן מכוחו ומזמנו וממיטב כשרונו לצרכי הרבים. אלא שבכל עבודתו הציבורית, בין שזו היתה עבודת עורך, או זו של מרצה ומחנך – שמר את נפשו מכל אבק־זיוף ולא נטה ממסלולו. מועטים הם בינינו כדוגמתו שתורתם – תורת־חיים היא להם, תורה שבלב, ממנה לא יזוזו. מעולם לא עשה פשרה בנפשו, וכל־שכן שלא פשע על פת־לחם, אף אם שלומו ומעמד ביתו היו תלויים בכך. כנגד זה היה חבר במובנו הנאצל של מושג זה. הוא, הבודד ואיש־הנדודים, ידע את נפש הגר, זה שלא מצא לו אחיזה בתוך הערבוביה הסוערת של חיי־כרך, ובזהירות מצניעה של אדם עדין־ההרגשה היה יודע לקרבו ולהמתיק לו את מרירות האכזבה. דיבורו היה בצמצום, אך בחיוכו הרך ושתיקתו העצובה היה הרבה מן ההבנה וההשתתפות־בצער.

אף־על־פי־כן, היתה איזו מחיצה דקה, לא נראית, אבל מורגשת, חוצצת בינו ובינינו. רק מועטים זכו להיכנס לפנים מן המחיצה ולקרוב אליו קרבה אינטימית. ההיתה זו מצדו התכווצות פנימית של אדם בודד הירא מפני מגע־חוץ, או צניעות של איסטניס, שקשה לו להתערטל בפני אחרים? או אולי לא היתה כאן אלא אותה דיסטאנציה המתהווה מאליה, מתוך רגש של יראת־הכבוד, ביחס לבן־העליה? אך הרגש הרגשנו שהוא בא אלינו מעולם אחר, עולם טמיר ומופלא, בו הוא חי לעצמו ומתייחד עם נפשו. אם היה לו עולם זה מדור של שלווה ומנוחה עליונה, ואם, להיפך, קן לספקות ויסורי־נפש קשים – את זאת לא גילה לנו.


 

ב    🔗

אם צדקה ההנחה, שאין לדון את הסופר לפי מה שהביא בסלו, אלא לפי כוחו הטמון בו, ודאי שהיא נכונה לגבי סופר מצניע־לכת כמקסימון, שהיה נוהג זהירות וכובד־ראש, הייתי אומר – קדושה והידור־מצוה בכל מה שיצא מעטו, ואשר על כן היו דבריו מועטים. הוא לא היה איש־העט שהכתיבה היא לחם־חוקו, כלי־הביטוי היחיד שלו. כרבו אחד־העם לא היה נזקק לה לזו אלא כשהיה לו צורך מוחלט בכך – צורך־נפש או צורך־השעה. ולפיכך הכל טבוע אצלו בחותם של רצינות ואמת־הלב. ואם ירושתו הספרותית – זו שנתכנסה לספרו “גוילים” – אינה גדולה ביותר, הרי כנגד זה, דינרו – דינר ושקלו – שקל הקודש.

הספר “גוילים” אינו עשוי “עור אחד”. קצתו – דברי עיון ומחקר, וקצתו – תיאורי פרצופים של אישים וסופרים, והשאר – דברים שהזמן גרמם. מה שמאחד את הללו לחטיבה הוא – האור הפנימי שבדברים – הטון הצנוע והלבבי וההבעה התמה והשלמה – משהו מסגנון ה“אבות” בצירוף הפשטות העממית שבאגדה ובספרי חסידים. הספר מוקדש “בדחילו ורחימו” לאחד־העם “המורה והידיד”. ואמנם רוחו של “המורה” מרחפת על פני הדברים ודמותו מציצה אלינו לא רק מתוך הפרקים המוקדשים לשמו של זה בלבד. ההבדל בין הרב והתלמיד הוא לא בתפישת הדברים (שניהם יוצאים מתוך מוסר היהדות), אף לא במהות הכשרון (שניהם מצטיינים בבהירות המחשבה, במיצוי ההגיון ובדיוק הביטוי); ההבדל הוא בהיקף ובכשרון ההשלמה. הראשון הוא ארדיכל, אמן־בנין, שהכל מכוון אצלו כלפי רעיון מרכזי אחד, שהיקפו – כלל האומה; ואילו השני נוטה יותר להתעמק בחזיונות נפש בודדים בין של יחיד ובין של אומה. אחד־העם כוחו בהרכבה, בצירוף הפרטים לכלל; מקסימון, כנגדו, אינו מתאמר להיות בעל־שיטה. עיקר כוחו בהפרדה, בדקות הניתוח, בכשרון ההבדלה וההבחנה. מדרכו לנתח כל חזיון, להפרידו ליסודותיו, לפצלו לסעיפים ולסימנים ולקוים דקים מן הדקים עד כדי לטשטש, לפעמים, את צורתו הכללית. כנגד זה, הרי כל חלק וכל קו – דמות בהירה לעצמה, מסומנת באופיה וקבועה בצורתה וסגנונה. כל הגדרה היא מעשה ידי אמן: קצרה, מלוטשה וקונקרטית.

מקסימון הוא סופר הוגה־דעות, ונטיתו לחקירה ולעיונים פילוסופיים היא, אולי, הקו המציין אותו ביחוד. שדה חקירתו היא עולם המדות, זאת אומרת – לא ערכי המוסר כשהם לעצמם, אלא גילוייהם וגלגוליהם השונים ביחיד ובחברה (“בדידות וגדולה”, “סתירה ושלילה”, ועוד). בעצם אין מאמרים אלו אלא פרקי התבוננות, דברים שבהלך־נפש, שעם כל האובייקטיביות שבהרצאה, אתה מרגיש את המית־הלב העצורה בהם. שהרי הנושא העיקרי בהם הוא סוף־סוף האדם החי על עולם נפשו ומערכי לבו. איש־איש – ויצריו, נטיותיו ומעלות־רוחו. אמנם הוא קובע בהם טיפוסים וסוגים: האחד – “רחום”, השני – “תקיף”, השלישי – “דווי”; ובתחום התפקידים החברתיים – הללו “שוטרים” והללו “מהפכים”, ויש, כנגדם, “כהנים” ו“מתקנים”. כבעל־אגדה החי בעולם של ציורים קונקרטיים, הריהו תופש בעיקר את הקו הבודד, הטיפוסי, המייחד. מדתו היא זו של “חורז מרגליות” (מדה שמנה בה את ביאליק ואת שירתו), או יותר נכון – של פורק מרגליות, לפי שדרכו להיתלות בתכונה בודדת, בסגולת־נפש אחת, שהוא חושפה מתוך קילוף ופיצול ומבדילה מן השאר. כך הוא גם במאמרי־ההערכה: אחד־העם הוא צנוע, ביאליק – בעל־תפילה, רובין – צדיק ואנסקי – איש־העם. ומדה זו היא טיפוסית לגבי כל יצירתו של מקסימון. ספרו עושה רושם של דברים מקובצים, מנומרים בתכנם ובלתי־שווים במשקלם, מין מחרוזת של מאמרים, שכל אחד מהם מאיר לעצמו, ובצירופם אינם מתהווים לחטיבה שלמה ואורגאנית. מקסימון עצמו הכיר בחולשתו זו של חוסר כשרון הבנין, אלא שראה בה מעין תכונה לאומית. במאמר “חורז מרגליות” הוא מדבר עליה כעל סגולה היסטורית הטבועה בספרות ישראל של כל הדורות: “בזמן שזקני אתונה הקימו בנינים פילוסופיים רחבי־ידים, היו סופרי ירושלים “חורזים בדברי תורה”; ומה שהסבירו חכמי הסטואַ בספרים שלמים העמידו חסידי־ישראל על פתגמים שנונים”. והסגולה הזאת, שאפשר לראות בה, מצד אחד, מום טבעי, הרי מצד שני – “צדקה עשה לנו שומר־ישראל, שהתיש בנו את כח הבנין. צפה וראה שעתידה אומתנו להיות נעקרת משרשה ונדחת מגולה לגולה, לפיכך החליף לה את הלבנים במרגליות ואת כף הסיידים במקדח”.

“מרגליות” כאלה של סגנון ושל ביטויים שנונים, יחד עם ברקי־מחשבה אתה מוצא גם במאמרים הפובליציסטיים ודברי הפולמוס שקבע להם מקסימון מדור מיוחד בספרו, אף כי הללו פוגמים, בלי שום ספק, בשלמותו. יותר מדי היה איש־החיים שיסיח את לבו מן הזמני והקונקרטי וישהה בקביעות בעולם ההפשטה. אבל זה כחו של אמן־לשון, שהוא מעלה גם את הארעי למדרגה של דברי־ספרות, וזה כחו של מקסימון, שהוא דן על כל ענין ועל כל חזיון, כחשוב וכבלתי־חשוב, באותה רצינות והרגשת־אחריות ומתוך אותה גובה מוסרי, שעל־ידיהם הכל נהפך לסמל ומצטרף לחשבונה של תקופה.

מפרקי ההערכה יש לציין ביחוד “בעד הערפל” על ברדיטשבסקי, שהוא, לפי דעתי, השלם ביותר בתוכן ובצורה, ומצטיין בעמקות הניתוח הפסיכולוגי. ואף אמנם עלה בידו לחדור לשרשי נשמתו של הסופר רב הקרעים והניגודים. את ריבוי־הפרצופיות שבברדיטשבסקי העמיד על שתי תכונות עיקריות – של חוזה ואמן.

ברדיטשבסקי החוזה צפה בקרעו של עולם, הציץ לתוך התהום – ונתמלא אימה; ברדיטשבסקי האמן מתח על גבי התהום קורי חן ויופי – ארג של אילוסיה. הסתירות שבברדיטשבסקי אינן אלא בבואה של הסתירה העולמית, של הקרעים שבהוויה עצמה. בכל הגלגולים הרבים שלו היה תמיד אחד. הוא היה הורס לשם המשכת הבנין, כופר מתוך בקשת אלהים, עוקר לשם הפראה. וסוף־סוף מצאה לה רוחו הסוערת של החוזה מנוחה ביצירה צרופת־צער – “מנוחת היוצר בשבת ראשונה ליצירה”.

מקסימון, שנראה לנו תמיד כאיש השלמות וההארמוניה, גילה לנו במאמרו זה משהו מסוד נפשו, שהיה מתאמץ תמיד להסתירו מעין זר. אף הוא היה אחד מן ה“מעפילים”, שנכנסו לפרדס, אף הוא צפה בקרעו של עולם והציץ אל התהום; אלא שהאמן שבו הצליח לחפות על הקרע שבנפשו במסווה של שקט אובייקטיבי. אף הוא ביקש למצוא מנוחה ביצירה חשאית ובעבודה מדעית במקצוע האגדה, שראה בה את מפעל־חייו. והנה, לפתע־פתאום, נמצאה לו המנוחה האחרונה – מנוחת־עולמים… וכרמז מחריד רב־המשמעות נראים לנו עכשיו דברי החתימה של המאמר המוקדשים לפטירתו של ברדיטשבסקי: “הנקשור עליו מספד? – אי תמימות! כל זמן שצדיק חי ושרוי בצער, נע־ונד מגלגול לגלגול, דופק על השערים ואינו נענה – הם שמחים; וכשהוא מגיע לגלגול אחרון, למדרגת “וצמת ושבעת”, כשהוא הולך לעולמו ופותחים לפניו את שער־היחוד – הם בוכים”…

אין זאת, כי יד הגורל משכה בעטו של מקסימון וחרתה את הכתובת הנאמנה הזאת על מצבת־קבורתו הוא – בעודנו בחיים.


תרצ"ו



  1. “לדמות דיוקנו של אחד העם”, גוילים, עמ‘ ח’. הפיזורים של המחבר.  ↩