אנסה למסור לכם בפרוטרוט מכל אשר קרה עם משלחתנו בועידת השלום2. בצהרי יום ד' האחרון היינו בטוחים שלועידת השלום יוזמנו אך ורק באי־כח הסתדרות הציונים. באותו יום בערב, כשנמצאתי עם סוקולוב במלון, הודיע לנו בטליפון בא־כח הממשלה הצרפתית כי הוזמנו להופיע לפני ועידת־השלום ביום ה' שעה 3 האנשים הבאים: נחום סוקולוב וד"ר ווייצמן בתור באי־כח ההסתדרות הציונית, יעקב די־האז בתור בא־כח ציוני אמריקה, אנדריי ספיר בתור בא־כח ציוני צרפת ופרופ. סילון לוי. יותר לא הגיד בא־כח הממשלה הצרפתית – והשיחה בטליפון נגמרה.
דברים אלה הפתיעו אותנו. ראשית, דמינו שנתקבל בועידת השלום ביום ששי ולא ביום חמישי, משום שצירי אמריקה הנמצאים בלונדון לא יספיקו להגיע לפריס. מלבד זאת חפצנו שגם אוסישקין יוזמן לועידת השלום. אנו רק שאלנו את בא־כח הממשלה הצרפתית: בשם מי יופיע סילון לוי, וקבלנו תשובה: בשם יהודי צרפת. בנוגע לבאי־כח ציוני אמריקה הביע בא־כח ממשלת צרפת את דאבונו על אשר לא יוכלו להופיע לפני ועידת השלום, אולם הוסיף שאי־אפשר לדחות את הדבר ליום ששי.
נסינו לראות את סילון לוי, אבל לא עלה בידינו; מכיון שלא היתה כל אפשרות פיזית שדי־האז יגיע לפריס במשך השעות הספורות שנשארו עד הישיבה, פנינו להנהלת האוירונים לראות אם אין אפשרות להביא את די־האן לפריס באוירון. ענו לנו שהדבר תלוי במזג־האויר. אם מזג האויר יהא יפה יביאוהו. לדאבוננו לא היה מזג האויר מתאים.
למחרת בבוקר פנינו שנינו, סוקולוב ואנכי, לבאי־כח אנגליה ואמריקה והבענו את מחאתנו באופן פורמלי על אשר לא ניתנה האפשרות לבאי־כח ציוני אמריקה להופיע לפני ועידת־השלום. על זה ענו לנו באי־כח אמריקה ואנגליה: “הממשלות אינן אחראיות להזמנות הנשלחות. פעולה זו מסורה בידי המזכירות של ועידת השלום, והממשלות אינן יודעות מראש מי ומי מוזמן”. סמוך לכך ראינו את הפרופסור סילון לוי. סוקולוב אמר ללוי: “אנו הולכים בשם ההסתדרות הציונית. אתה הולך בשם שולחיך. נקוה שלא יפרצו ויכוחים בינינו בועידת השלום בדבר פרטים, ושאתה לא תצא באיזה אופן שהוא נגד אינטרסי הציוניות”. נגד זה מחה הפרופיסור בטענו: ״היתכן שאני אצא נגדכם? הלא ידוע לכם כי תמים דעה אני אתכם". כשגמר סוקולוב את דבריו פניתי גם אנכי ללוי בדברים מעין אלה. לוי חזר על הבטחתו ואנחנו נרגענו.
בינתיים הגיע הזמן ללכת לועידת השלום. חלקנו בינינו את העבודה, כיצד ומה ידבר כל אחד ואחד מאתנו. סוקולוב יפתח בביאורים לסעיף הראשון של ההצעות שהכינונו, וידבר ע“ד הזכויות ההיסטוריות של העם העברי על א”י. הוא ידבר צרפתית. נאומו ימשך מששה עד שבעה רגעים. דרושים נאומים קצרים מאד במקרה זה, מפני שהאנשים היושבים בועידת השלום כבר שמעו נאומים למאות ונתעיפו מרוב דברים, ומוטב איפוא לדבר בקצרה, בבהירות ובדיוק נמרץ, וע“י כך לתת אפשרות לבאי־כח הממשלות להציג שאלות. אחרי סוקולוב הייתי אני צריך לדבר ע”ד שאר סעיפי ההצעות. אחרינו ידבר אוסישקין עברית ויתמוך בהצעותינו בשם יהודי רוסיה.
זו היתה הישיבה שקלימנסו בא אליה בפעם הראשונה אחרי הפצעו. אולם קלימנסו לא הרבה לשבת שם, ואחרי לכתו ישב בראש סטיפן פישון, המיניסטר הצרפתי לעניני החוץ.
הישיבה נפתחה בשעה השלישית וחצי.
סוקולוב קבל הראשון את רשות הדבור. נאומו היה קצר ונמרץ. הוא באר את הסעיף הראשון של ההצעות ע“ד זכות היהודים על א”י. הוא הזכיר לממשלות את הכרזתם ואמר שהיהודים לא ישכחו לעולם את א“י. כל חיי האומה תלויים אך ורק בתקוה זו. אמנם, הגיד סוקולוב, יש יהודים החיים בתוך יחידים חיים טובים בגלות, אולם השאלה הלאומית היהודית קשורה אך ורק בא”י, ואין שום פתרון אחר לשאלה זו.
לא יכולתי לראות את פניו של סוקולוב, מפני שישבתי מאחוריו, אבל מבלי להיות סנטימנטלי עלי להגיד שבשעת דבורו היה מורגש שאלפים שנות גלות וסבל ישראל רובצות על שכמו. ורושם דבריו היה אדיר. עמדתו היתה רבת מרץ וכל דבור שיצא מפיו היה ברור. באמצע דבריו רצה פישון לתרגם את דברי סוקולוב פסוקים פסוקים, אולם אנחנו חפצנו שרושם דבריו לא ילך לאבוד, ומשום כך נתרגם את נאומו רק לאחר שיגמרנו. המתרגם היה יהודי, והתרגום לא היה רק תרגום בלבד: המתרגם הפיח בה את נשמתו היהודית.
אחר כך דברתי אנכי, בררתי שאר סעיפי ההצעה, בעמדי על צדדיה הכלכליים. תארתי את מצב היהודים כמו שהוא, אמרתי שהמלחמה התישה את כח היהודים והיהדות במדה מרובה משל כל שאר העמים, וששאלת היהודים מתיצבת באותה החריפות גם לפנינו וגם לפניהם. מרכז השאלה הוא שוב שאלת המולדת. מצב היהודים כמו שהוא ברגע זה אינו אלא מצב מחודד ביותר של היסורים הגופניים והמוסריים שהיהודים היו סובלים מאז ומעולם. נאומי נמשך ששה־שבעה רגעים. אנכי דברתי אנגלית.
אז הגיע תורו של אוסישקין. נאומו העברי הקצר והחריף עשה רושם גדול. תרגום נאומו היה מוכן למפרע. אחר כך דבר אנדריי ספיר בשם ציוני צרפת. הוא תמך בדרישותינו ופנה לצרפת, כראשונה בעמים שהרימה את דגל־החופש, שתעזור עכשיו לשחרור היהודים. אחריו קבל רשות הדבור סילון לוי.
את נאומו אפשר לחלק לשני חלקים שונים. בחלק הראשון הרים אותנו עד שמי על, למען יוכל בחלקו השני להורידנו שאולה. בחלק הראשון תאר את פריחת המושבות, את שגשוג הלשון העברית, את פעולת חובבי־ציון, ו״כל ישראל חברים“, דבר על הציונים, על גודל השפעתם המוסרית בהרמת ההמון היהודי והגברת שאיפתם לא”י. אחרי זה בא החלק השני, שבו אמר: הגם שזכותם המוסרית של הציונים גדולה מאד, הרי צפונה סכנה בהגשמת שאיפותיו של העם העברי משלשה טעמים:
ראשית: א"י היא קטנה ודלה, והתפתחותה קשה. כבר עכשיו נמצאים בתוכה משש עד שבע מאות אלף ערבים החיים בדוחק רב. והיהודים, למרות ענים, יש להם צרכים יותר מרובים ואורח־חיים יותר מעולה.
שנית: היהודים שיבואו לא"י יהיו רובם יוצאי רוסיה, הנושאים בקרבם יסודות מהפכניים.
שלישית: הוא מוחה בתוקף נגד פעולת ״המועצות היהודיות" הדורשות זכויות לאומיות כפולות ליהודים, דבר שהנהו נגד היושר.
לוי סיים נאומו בפסוקי תהלה ושבח לצרפת. נאומו נמשך עשרים רגע. כשגמר היינו נדהמים. לא מפני שדבריו עשו רושם – המועצה לא שמה לב לנאומו – אלא מפני חלול השם שבדבר. מה יכולנו אז לעשות? דברי כל אחד מאתנו נמשכו מששה עד שבעה רגעים, בשעה שדבריו נמשכו עשרים רגע. אם נדרוש שוב רשות הדבור יצא שאנו עומדים ומתוכחים בינינו לבין עצמנו. אוי לנו מהשתיקה ואוי לנו מהדבור. וכאן נתרחש נס מן השמים. לנסינג שר־החוץ האמריקני פנה אלי בשאלה: אמור לי אדוני הד“ר, מה כונתך במלים ״בית לאומי עברי”? הרגשנו כאלו נפתח לנו פתח־הצלה. בשאלה זו חלצה אותנו אמריקה מהמיצר. חוב גדול אנו חייבים לה ולעולם לא יהיה בכחנו לפרעו. על שאלתו של לנסינג קמתי ואמרתי: ״ביסוד בית לאומי עברי אנו מתכונים ליצירת תנאים שכאלה בא“י שיאפשרו לנו העברתם של 60–50 אלף יהודים לשם מדי שנה בשנה, התפתחות שפתנו, יסוד בתי ספרנו, אוניברסיטות ושאר המוסדות הלאומיים ולעבוד בסדר בכוון זה עד שא”י תהיה לבסוף עברית, ממש כמו אמריקה היא אמריקנית ואנגליה היא אנגלית".
כשגמרתי את ברורי פניתי ללנסינג ושאלתי: ״עכשיו מובן לך?" – ״בשלמות" – ענה לנסינג. בלפור הראה שהוא מרוצה מאד. על שאלת לנסינג אמרתי גם: “אמנם התגשמות הציוניות היא תעודה קשה. ואנו, שהקדשנו לכך כל חיינו יודעים זאת יותר מאחרים, אולם עם כל הקושי שבדבר הרי זה יותר קל מחיינו עכשיו. לא זוהי השאלה אם התגשמות הציוניות היא תעודה קשה, השאלה היא רק אם היא תעודה אפשרית”. הזכרתי את הדוגמא של ההתפתחות הנפלאה של טוניס במשך 30 השנים האחרונות, ואנחנו – הוספתי – נשיג את מבוקשנו, מפני שיש רצון יהודי, כסף יהודי, כח יהודי ומח יהודי. אשר לשאלת הלאומיות הכפולה הרי זו לא נזכרה כלל בהצעותינו. יש אנשים בעלי פחד, ולפחדנים לא יועילו כל הוכחות, כי אין ההגיון מדבר אל לבם. באשר אילו דבר ההגיון אל לבם, אפשר היה להוכיחם שאפילו חברת “כל ישראל חברים” היא בבחינת לאומיות כפולה. האנשים מסוג של לוי הם רק 5% של העם העברי, השאר אין להם פחד והם הוגים ופועלים ממש כמוני. ואז דברתי על יהודי רוסיה, שעליהם אמר לוי כי יש להם טבע מהפכני. אמרתי שלרגלי האטמוספירה שבה הם חיים אין הם מסוגלים לחשוב כאנשי אירופה המערבית, אבל אין לשכוח שהמושבות בא“י (שסילון לוי הלל אותן כל כך) נתפתחו כמעט אך ורק ע”י יהודי רוסיה. ומה שאנו רוצים זהו דוקא לגלות את כחות הבניה הגנוזים ביהודים אלה.
בזה גמרתי.
בלפור אמר על נאומי שדברי היו כמדקרות חרב. כשיצאנו שלח בלפור את מזכירו אחרינו לברכנו. מונינו (שר החיצון האיטלקי) היושב כרגיל בקר רוח, קפץ הפעם ממקומו ולחץ את ידינו. אחר כך נגש אלי סילון לוי והושיט את ידו, אולם באופן אינסטינקטיבי אספתי ידי ואמרתי לו: בינינו הכל נגמר. אתה בגדת בנו!" לוי מהר אל סוקולוב – ואף הוא מנע את ידו ממנו.
המשלחת הציונית עוד תקרא כמה פעמים להופיע לפני ועדה מיוחדת שעליה לדון על פרטי התזכיר. ״הבית הלאומי היהודי" הוא כבר בפרינציפיון דבר שבמציאות, וצורתו המסוימה תלויה בפעולתו ובמסירותו של העם העברי.
( <קונטרס א.>, י״ד ניסן תרע"ט, יפו).