א¹    🔗

סוף סוף הבינה ועידת השלום וציריה האנגלים את הנעשה בא“י ואת הדרוש לציונים. הממשלה האנגלית הסכימה למנות בא”י הנהלה אשר יוכלו לבטוח בה, כי תמלא את תפקידה ברוח הכרזת בלפור. אילו היתה עד עתה בא“י הנהלה נאמנה לפוליטיקה האנגלית ונוטה חבה לציונות, כי אז לא באו כל הנוראות בימים האחרונים שעלו לנו בקרבנות דמים מרובים. ואולם רוב האופיצרים האנגלים בא”י התנגדו בלבבם לפוליטיקה הציונית ולא נסו מעולם להבין אותנו או לעשות שהאחרים יבינו אותנו.

כשבאתי לא“י הרגשתי שכל הרוחות היו נרגזים. הפרובוקציה הקטנה ביותר היתה עלולה להביא לידי התפרצות. אי הבנה, דבות ודברי שקר לאין מספר היו נפוצים מסביב; הורגשה רוח רעה, שנאה גדולה, כאילו ליבוּ אותה בכונה. ארבעים שנה ישבו יהודים וערבים יחדו בא”י בשלום ובידידות. גם ברגע הזה יש בידי אותות ומופתים נאמנים, כי יוכלו לשוב ולחיות יחד בידידות, אם לא ינסו מצד ידוע להפריע ברוח זדון ורשע את הידידות הזאת. אבל ברור הדבר שלא תוכל לקום ידידות בין ערבים ובין יהודים, אם ירגישו כי אפשר לעשות תחת השלטון הבריטי מעשי רצח ושוד, שלשה ימים, יום אחר יום באין מפריע.

אני חושב, כי הערבים ומנהיגיהם יודעים היטב, כי לא יוכלו לקנות את חופשתם בדמי היהודים. ואף כי היהודים בא"י מלאים צער ומתמרמרים על הנעשה, – פחד אין בלבם! כי כל אחד מהן יודע ומאמין, שאין זה בלתי אם אפיזודה חולפת בחבלי הלידה של העם המתחדש.

מעולם לא חדלתי להאמין בממשלה האנגלית. תמיד הרגשתי, כי הממלכה האנגלית איננה נשענת על כידונים אלא על אימון. אולי זהו סוד הקרבה שבין האומה האנגלית ובין העם העברי. בסיס שניהם – יסודות הצדק הנבואי. ולא מקרה הוא, כי הגדולה בממלכות הארץ קמה היום למגן לעם העתיק בימים. עם היהודים מהלך היום על דרך מלאה אבנים וחתחתים. רגלי רבים מאתנו תנגפנה בלכתם, אך איש ממנו לא יפחד ולא ישוב אחור, ואין כל רוח בעולם אשר יוכל לעצור את מהלכנו.

(<הארץ>, 12 במאי 1920).

ב²    🔗

שלוש פעמים נזדמן לי לדבר אליכם על תקוותינו ועל שאיפותינו. מפעם לפעם בא שינוי במצב ועם זאת ניתן לנו להביא לכם בכל פעם ידיעה אחרת.

פעם ראשונה דברנו לפניכם בדרך כלל על תביעותינו המדיניות הציוניות. פעם שניה בקשנו מכם כי תהיו סבלנים ותחכו במנוחה וברוח שקטה עד בוא השעה ושאיפותינו תוכתרנה ב״חתימה טובה". עתה הננו באים אליכם ובפינו בשורה טובה, כי עבודתנו נתמלאה ברובה בהצלחה.

מר סוקולוב סיפר לכם על המצב כמו שהוא והסביר לכם הסבר ברור ומפורט, מה הייתה בשבילנו החלטת סן־רימו. אני לא אוסיף על דבריו גם מלה אחת. על דבריו שדיבר היום עתידים עוד לבוא פירושים ופירושים לפירושים. אני אין רצוני לעשות פירושים. מר סוקולוב דבר עמכם על מה שיש כבר בידנו, ואני רצוני לדבר עתה על אשר עדיין אינו בידנו.

אסור לנו לשכוח את הדבר, כי לא כל היהודים הם ציונים כבר, וזהו חסרון גדול בשבילנו. הרבה יהודים עומדים עדין מרחוק ורבים עודם גם מתנגדים לנו. על אלה המתנגדים אין רצוני לדבר עכשיו. איני רוצה להשבית את שמחת החג. עוד יבוא יום לחשבון אתם. אותי מעניינים מאוד היהודים העומדים עדין מרחוק. לא רק מבחינה מוסרית אנו צריכים כי כל היהודים יעמדו בתוך שורותינו, למען יראה העולם החיצוני, עד כמה דרישותינו היו מוצדקות. הבחינה החמרית חשובה עוד יותר. על כל היהודים החובה לסייע לבנין ארצנו. תנועתנו גדלה ויצאה מתוך מסגרתה הישנה. הציונים לבדם לא יוכלו למלא את העבודה.

ארץ ישראל לא תיבנה במליונים של עשירים אלא בפרוטותיהם של העניים. הכל יוצר שם בשריריהם של העניים ובמוחם של העניים.

עדיין לא זכינו לאותו יום מאושר, שארץ ישראל תוכל לקלוט את מאות האלפים היהודים המתדפקים על שעריה ומבקשים בה מפלט מעינוייהם הנוראים. עלינו לעבוד בכל כוחותינו למען תוכל ארץ־ישראל לקבל את היהודים הפורצים לתוכה.

אל תקראו אלינו: ״פתחו את שערי הארץ!" פתוח פתחנו את השערים מבחינה מדינית, ובידכם הדבר לעשותה מוכשרה מבחינה כלכלית לקלוט את הזרם הגדול הנוהר אליה.

הנני מאמין בכוחותיו של עם ישראל. גדולים הם לאין ערוך. התבוננו אל כוחות היהודים בגולה, גלו אותם וצרפו אותם – או אז תקבלו מושג, מה כבירים הם. ד"ר מכס נורדוי ואני היינו לפני כמה שנים בתערוכה גדולה בפריז. הביתנים הנהדרים עם ההישגים המצוינים של עבודת האדם ושכל האדם היו למעלה ממחציתם מעשי ידי יהודים עלומי שם. היו דרושות עינו של מכס נורדוי וסקרנותו של יהודי בן העיירה מוטילי כדי להכיר את כל היש היהודי הגדול שנמצא שם ולעמוד מתוך כך על ערכה של הנשמה היהודית.

כמה מרץ יהודי הוצא במלחמה העולמית! כמה קרבנות הביאו היהודיים יוקדשו לבנינה של ארץ־ישראל. וזה צריך להיעשות בהקדם באותם הימים הנוראים. ומה עלה בידנו? אילו גם חלק קטן מזה הקדשנו לארץ־ישראל, עשה עשינו אותה ליפה ולעשירה בארצות תבל. אפשרויות עצומות ישנן בידנו והרינו מבקשים, כי כל הכוחות היהודיים יוקדשו לבנינה של ארץ־ישראל. וזה צריך להיעשות בהקדם האפשרי, אסור לנו לאבד גם רגע אחד. יהיו עוקבים אחרינו, יהיו מבקרים אותנו זרים, וביחוד בני ישראל. במסבות קשות יהיה עלינו לעבוד, אולם מאמין אנוכי ביכולת שלנו. בהתבונני אל אשר היינו לפני שנים אחדות ואל אשר הננו היום, למרות כל המעצורים והמכשולים, הנני מאמין כי עשה נעשה – ויכול נוכל. הכוחות היהודיים הצעירים יתרכזו בארץ־ישראל ומעשים נהדרים יעשו בה.

יהודים! עלינו לבנות את ארץ־ישראל בידיים נקיות ובלב טהור! אסור לנו להביא לתוכה מפסלתה של הגלות העכורה! אם לא נהא מוכנים לכך תיהפך ציון – לסדום! חובתנו להתחיל עוד כאן, בגולה, בהכנות לעלייה לארץ־ישראל! כל אחד בביתו חייב להתחיל בזה. נסיעה לארץ־ישראל אינה כנסיעה לניו־יורק או ללונדון או לכל מקום שהוא! שם הננו יהודים בששים אחוז, אולם בארץ־ישראל עלינו להיות יהודים במאה אחוז. עליכם להביא בלבות בניכם את הרעיון, כי עתידים הם לחיות בארץ־ישראל, הכשירו אותם לתעודה הגדולה. תנו להם השכלה, גדלום בריאים וחזקים, טהורים וישרים, כי תפקיד גדול יוטל עליהם.

העולם חולה ורצוץ. רעיון חדש הוא מבקש, מלה גואלת חדשה, אשר תרפא אותו ממחלתו הקשה. ואין כל רעיון אין כל מלה חדשה אשר יחדשו את העולם. לפני אלפי שנים אמרנו מלה גואלת חדשה לעולם. העם היהודי נתן לו את היסודות של התרבות. והרוח היהודי בארץ־ישראל יגיד שוב מלה חדשה לעולם ויכתירהו בכתר תרבות חדשה. הנני קורא אליכם ומבקש מכם – תהא נא עומדת לעיניכם תמיד המלה הקדושה – ״הטהרו"! הטהרו מזוהמתה של הגלות, והתקדשו לעלייה הגדולה לארץ־ישראל!

(<דאס אידישע פאלק>, ניו־יורק, 18 ביוני, 1920)

ג³    🔗

תפלה אחת בלבי היום: אל תגזימו, אל תתפסו את המרובה. נחזיק את עצמנו בגבולות עבודתנו. בטוח אני כי נחיה חיי עם חפשיים על אדמת א"י, אבל לא בקפיצות גדולות נגיע לכך. עוד הרבה עלינו לעבוד למען קרב את שאיפותינו אל הלבבות גם מבפנים וגם מבחוץ.

הרי תדעו, איך הביטו אנשי המעשה והכסף הגדולים על שני בוני הציונות, הרצל ונורדוי. מה היה ערכם בעיני אילי־הממון שב״פרק־ליין“, ואיך הביטו תקיפינו עלי ועל סוקולוב, שני יהודים רוסים שהתגלגלו לכאן. גם בלפור הביט עלינו במבט תמה. יהודים כמונו לא ראה עוד. הוא סבר כי כל היהודים דומים ליהודים מיודעיו, אשר מעולם לא השמיעו דבר על תחית ישראל וא”י. כחותינו הדיפלומטיים גם הם לא היו גדולים ביותר. בלפור ראה מאות אנשים גדולים ממנו. ואני אמרתי כבר לא פעם כי כחנו לא בדיפלומטיה אלא בבטוי רגשותינו הנאמנים. אנחנו ידענו כמה גדול רצונו של העם העברי. אנחנו האמנו באמונה שלמה, כי אין דבר בעולם אשר ירחיקנו מעל א"י. את הדברים האלה אמרתי לאלנבי אחרי מאורעות ירושלים, בשעה שרחפה סכנה על ראשינו, ואת הדברים האלה אמרנו לבלפור בסן־רימו, שתי שעות לפני ההחלטה ההיסטורית. אנחנו אמרנו לו: ליהודות כח גדול ואדיר – כח אנוש לא יחלישנו. אתם יכולים להאריך או לקצר את דרכנו, אבל אנחנו נבוא שמה!

ומדוע – אני שואל אתכם – הייתם אתם כה מדוכאים בימים הקשים האלה שעברו עלינו? מדוע הייתם מקטני אמונה? היכלתם להעלות על הדעת רגע אחד, כי לא יבוא מה שבא? אני – לא פקפקתי. גם בימים הקשים ביותר, הייתי חדור אמונה כי נצחוננו בוא יבוא. ועל כן אין כעת שמחתי גדושה ביותר. אין ההחלטה של סן־רימו הפתעה לי. לולא סוקולוב ואנכי – היו באים אחרים ומביאים את הדבר לידי סיום מוצלח.

מרובה וקשה עוד העבודה אשר לפנינו. דרושים לנו אמצעים כבירים לעבודת ההגשמה. כשם שמשה רבנו הזיל מים מן הסלע עלינו להזיל עתה זהב מסלע. בתחלת עבודת הפדרציה הציונית באנגליה אספנו בקושי גדול מאתים לירות. היום אנו עסוקים במאות אלפי לירות. ומחר – גם מיליוני הלירות ימצאו לנו.

לאו כל אדם זוכה לראות פרי עמלו. האידיאליסטים הגדולים ביותר לא זכו לבוא לארץ שאיפתם ותקותם. אנו הננו מאושרים, כי זכינו לראות כ"כ הרבה בעינינו.

אנחנו עבדנו את עבודת העם, והעם יעשה את כל המוטל עליו!

(<הארץ>, 1 ביוני, 1920)

ד⁴    🔗

באה לנו עכשיו ההזדמנות היוצאת מן הכלל לראות בעינינו את התגשמותו של הרומנס בין הלאומי הגדול ביותר. אנו נאספנו כאן להביע את אחולינו לנציב העליון של א“י, להרברט סמואל, הנוסע לשם בשליחות הממשלה האנגלית ובשמו של חבר הלאומים, שגם הוא הניח את חותמו על בנין הבית הלאומי לעם ישראל בארץ־ישראל. גדולה היא האחריות וגדול הוא התפקיד, שהוטלו על שכמו של סיר הרברט סמואל, אבל גם אפשרויות גדולות ורחבות ישנן לפניו. עליו יהיה לעזור להכשרתה ולהשבחתה של הקרקע; עליו יהיה לסלול מסלות ברזל ולתקן גשרים וכבישים; עליו יהיה לעזור לעלית המוני־יהודים, לתמוך בהתישבותם ובארגונם; עליו יהיה לסייע לפתוחה של תעשית הארץ לכל ענפיה; עליו יהיה לתמוך בפתיחת בתי חנוך עממיים וגבוהים ברוח היהדות. עליו יהיה ג”כ לגשר גשר, שיאחד את היהודים עם שאר תושבי הארץ, וביחוד עם העם הערבי, שהיהודים רוצים לחיות עמו בשלום ובאחוה.

התפקיד הוא קשה מאד, אבל הממשלה האנגלית יגעה ולא מצאה אדם יותר מוכשר מסיר הרברט סמואל למלא את התפקיד הזה. מלבד סגולותיו החמודות ומלבד נסיונו הרב, נתן לו הכשרון הגדול להסביר ולבאר את הרוח היהודי ללא־יהודים, וליהודים – את רוח הנכרים. הוא תופס עכשיו מקום מזהיר בין גדולי המנהיגים של אנגליה, אבל הוא עוזב את כל זה לטובת ארץ־ישראל. אני בטוח, שברכות כל העם היהודי מלוות עתה את סיר הרברט סמואל בדרכו לא"י, אבל הברכות בלבד אינן מספיקות. עלינו גם לעזור לו בעבודתו הקשה. כל העולם הממודן צופה ומביט עכשיו למעשינו. ואני מקוה, שהעם היהודי ידע למלא את חובתו.