א¹    🔗

עד עתה לא היתה ציונות אחרת אלא דיפלומטית. סבורים היו, שאפשר להלהיב את עם ישראל על ידי יצירת שתדלנות מחודשת. סבורים היו, שאפשר להלהיב את עם ישראל על ידי שאמרו לו, כי מושל פלוני או אלמוני מושך חסד לשאיפותינו. זאת היתה הציונות המדינית שלכם, ולשמה עוררתם התלהבות. אפשר היה לדבר זה שיצליח עד מדרגה ידועה, מפני שעם ישראל נהנה באמת בשעה ששליט מטפל בו. אבל העם נוכח גם שאין הדבר מספיק, אם מושלים מושכים לו חסד ואם ממשלות מודות לו שצדקנו. אמנם מודות הן, אבל לא ינקפו אצבע כדי ליצור צדק בשבילנו. על אף הדרישות המצוינות של נורדוי, לא ירימו אצבע לעזור לנו, מפני שבצדק בלבד לא די באירופה. עלינו להודות, שזוהי השקפה פסימיסטית, אבל נכונה היא.

עשו את הפוליטיקה היהודית ללעג, כשהעמידו אותה על הדיפלומטיה בלבד. זוהי אשמת אותם האנשים, שהיתה להם השקפה חד־צדדית על הציונות המדינית. א נחנו רוצים סינתיזה נכונה של שני הזרמים, של הזרם הפוליטי והזרם המעשי כאחד.

אתם אומרים שהעם היהודי, עוד טרם הוכיח שהוא רוצה בעבודה מעשית בא“י. האם אין זאת הוכחה מספיקה כשציונים רבים הולכים לא”י ואומרים: ״אף־על־פי שאפשר ובקרב הימים יבוא עלינו משבר קשה, בכ“ז אנו לארץ להתישב ולעבוד בה!?” גם הממשלות תטינה לנו אוזן קשבת רק אם תוָכחנה, שאנו מסוגלים לכבוש את א"י על ידי עבודה מעשית תכופה.

אנו יודעים: הדרך קשה, – אבל עלינו ללכת בה. איש מאתנו לא יאמר שהציונות איננה תנועה מדינית, אבל אל נא להשפיל את דבר המדיניות עד למדרגה של חוזרים על פתחי הממשלות, כדי להשיג מהן ״הסכמות" על הציונות.

ציונות מדינית פירושה: לעשות את שאלת היהודים לשאלה בין־לאומית. פירושה לבוא לממלכות ולומר להן: דרושה לנו עזרתכן, למען נוכל להשיג את מטרתנו, אבל גם אנו בעצמנו עושים את אשר בכוחנו למען חזק את מצבנו בארץ, שאנו חושבים אותה לארץ־מולדתנו. ועלינו להסביר לממשלות את הפוליטיקה הציונית באופן שהן תבינינה אותה כמו שמבינים אותה היהודים.

מתנגדי העבודה המעשית חושבים שאיננו יכולים להתעסק בעבודה בא"י, כיון שאין לנו בטחון מראש, שנסיונותינו שם יעלו יפה. אבל, רבותי, בפוליטיקה כזו אי אפשר בכלל להתחיל בשום דבר. האם אמנם חשבו האדונים האלה, שענין אוגנדה הלהיב אותם כל כך, כי שם באפריקה ילך הכל למישרים? עלינו להיות נכונים לכל תקלה ולכל מיני פורעניות בעבודתנו ועלינו להזהר עד כמה שאפשר מתקלות אלה. אבל האם פירוש הדבר הוא – לא להתחיל? לשבת בחבוק־ידים? לחכות לנסים מן השמים?

עלינו לקבל על עצמנו את כל פחד הסכנות ועלינו להתחיל: להתאחד בארץ, לכבוש את העמדות שאפשר לכבוש!

את היחס בין העבודה המדינית לעבודה המעשית בא"י אני רואה כמו את היחס בין חופרי מנהרה המתחילים את עבודת החפירה משני עברי ההר, עד אשר הם נפגשים. והנה ראיתי לכל הפחות מצד אחד את החפץ להתחיל בעבודה, אך הצד השני קורא לנו: אל תתחילו, האדמה היא קשה והמנהרה בחזקת סכנה!…

הקונגרס צריך למסור לועד הפועל צו ברור שיש לשאוף ל״טשרטר“, שיבוא רק כתוצאה של עבודתנו המעשית. אילו נתנו לנו הממשלות ״טשרטר” כיום, היה זה לא יותר מאשר ניר לצור בו על פי הצלוחית; אחרת יהיה אם נעבוד בא"י, אז הטשרטר יהיה כתוב וחתום בדם ובזעה, אשר קנינם הוא קנין נצח.

(מסֵפר הפרוטוקולים של הקונגרס השמיני, ומ<העולם>, קלן 30 אוגוסט, 1907).

 

ב²    🔗

אין לנו חפץ למתוח דין קשה על ההנהלה, אפשר שמה שעשתה ההנהגה, עשתה כהוגן – אבל הנעשה הוא מעט מאד.

וולפסון דבר פה על הציונים מרוסיה באותו סגנון שדבר הקנצלר בילוב בבית הנבחרים הגרמני ע“ד ה…״קבצנים והמורדים” הרוסים. אסור לדבר בסגנון כזה על אנשים העומדים זה עשרות שנים במערכתנו ושיצרו את תנועתנו. כמה גבורים צנועים נתנו הציונים הרוסיים שעליהם התנפלו פה כל כך. לכו לבית הקברות שבחדרה ותמצאו שם את הגבורים שמסרו את נפשם על עבודתנו, אעפ"י שלא השתתפו בקונגרסים ושמם לא נזכר בהפרוטוקולים הסטינוגרפיים שלנו.

וולפסון הרים כאן על נס, שהמוסדות הכספיים שלנו מתנהלים כהלכה. דבר זה הלא מובן הוא מאליו, ואין לחשוב זאת לזכות יתרה. אך הציוניות איננה רק ענין מסחרי. יש שלשה מקצועות בעבודת הציונות: א) עבודה ישובית; ב) עבודה תרבותית; ג) עבודה מדינית. זו האחרונה מתחילה לאמתו של דבר רק עתה. עד היום היתה עבודה זו רק רדיפה אחרי מקסם כוזב. ורוצים אנו להכניס אל הועד הפועל אנשים חדשים, שיוכלו לחלק ביניהם את העבודה. – מר וולפסון אמר, שחברי הועד הפועל היושבים במקומות שונים לא יוכלו לעבוד כהוגן. אבל ״המלחמה בגיאוגרפיה" היא תמיד גורלנו בגלות.

בואו במגע ומשא עם ההמון הגדול ותוכחו שההחלטות שנתקבלו בפטרבורג לא היו ״מרד“. גם ענין חרקוב³ לא היה ״מרד”. כשהתחיל הרצל לעבוד לטובת תנועתנו – הלך ללונדון ולפריז, ובכל מקום מצא דלתיים סגורות. משפנה להמוני העם ברוסיה – נפתחו לפניו כל הלבבות.

להסתדרות הציונית אבד הרוח האידיאלי שהחיה אותה מקודם. אין אנו רואים בה כוחות חדשים, אין אנו רואים פנים חדשות בקונגרס.

אין לנו עתה תעודות אחרות, מלבד התעודה העיקרית, לכבוש עמדה אחר עמדה בארץ. ועלינו ללכת אל העם, לבאר לו את שאיפותינו ולארגן אותו לקראת התעודה הזאת.

עיקרה של הציונות הוא השאיפה לשוב לארץ־אבות לחיות שם חיים לאומיים שלמים – ולא הפורמולה של הרעיון. ואל נא תתיחסו אל תנועתנו כמו לענין של חנונות ואל תחזיקו תמיד את העפרון ביד לחשב את ה״קרדיט" ואת ה״דבט" שלה.

(<העולם>, 5 ינואר 1909).

 

ג⁴    🔗

הציונות שלנו היא תנועת תחיה לאומית הקשורה וצמודה בארץ־ישראל, וכל השקפה אחרת המתנגדת לזו, בשם ״האופקים הרחבים“, החפצה להכניס את הכל בלי בחינה לתוך תנועתנו, איננה ציונית. הציוניות ״הפוליטית” איננה אלא ״פסיבדו־פוליטית“. הפוליטיקה איננה זו של ה״טשרטריזם”, אלא של עבודה אורגנית שיטתית בא“י, צעד אחר צעד, אבן אחרי אבן. אמרתי כבר בהזדמנות אחרת שאילו היו נותנים לנו טשרטר, כפי אמונתם של המדיניים, בטרם שיש לנו ישוב יהודי בארץ ולא היה זה אלא ניר לצור ע”פ צלוחית. הטשרטר האמתי שלנו יעשה בידינו אנו בעבודה אטית. בעבודה קטנה של יום יום.

אלה המדברים תמיד בשם ״פוליטיקה" לא עשו ולא יכלו לעשות כלום במקצוע זה, מפני שלא היתה להם כל הבנה לגבי עבודה זו. לא עשינו כלום בכדי למשוך לעבודתנו את החוגים האינטלקטואליים, ואין אנו יכולים למשוך אותם, מפני שבפרזות בעלמא ע“ד אופקים רחבים ובעבודה ״פסיבדו־פוליטית” אי אפשר לקחת את לבם.

אין לנו להבהל מפני המלה ״כת“, שמתנגדינו מכתירים אותנו בה. כל העבודות ההיסטוריות הגדולות לא נעשו לעולם ע”י ההמונים הגדולים, אלא ע"י שלש מאות המלקקים. הברכים אשר לא כרעו לבעל, הן היו בטויו של ההכרח ההיסטורי, והעם הלך אחריהן. תעודתנו היא לא לרדת אל ההמון, אלא להרים אותו לידי הבנה אמתית של תנועתנו הלאומית.

(\<העולם>, מס' 31, 24/11 1911).

 

ד⁵    🔗

בפעם הראשונה הנני שבע רצון מעבודת הועה“פ של ההסתדרות הציונית. מר ז’אן פישר אמר שכשאנשי־המעשה מגיעים אל השלטון, הם חדלים לעסוק בפוליטיקה. אבל לא לד”ר מרמורק ולא לד“ר נורדוי ולא לשום ד”ר אחר יש מונופולין על הפוליטיקה. תנועה פוליטית היא זו ההופכת למעשה כל שאיפה כלכלית ותרבותית – ולא זו שמרבה בפראזיולוגיה פוליטית. ומעשים לא עשו הללו כלל.

מר פישר אמר שצריך לברוא תנאים בטרם שנגשים למעשים. וחפץ אני לבדוק את כתב היחש של מושג זה: מה זה תנאי? – דבר מפשט בטרם שהגיע למעשה. ומה עשו אנשי הפוליטיקה אצלנו כדי להביא את התנאים לידי התגשמות? אין אני בקי בעניני בנקים, אבל הלא יש הרבה דברים שלאו דוקא בנקירים וסוחרים יכולים לחולל אותם. לפני כמה שנים יסדנו את חברת ״הכשרת הישוב“. החברה לא הצליחה, מכיון שהיא עשתה איזו הכנות קודמות שלא לפי כחה. היא הלכה בדרך פוליטית ואם הפסידה קצת בכסף הנה הרויחה ע”י זה הרבה במובן הפוליטי –ועתה באים המתנגדים ועושים מההפסד בכסף כלי־תותח נגד עבודת הועה“פ. אבל, רבותי, ״תנאים” עולים בכסף, ואילו היה אפשר להשיג תנאים בלי כסף אז אולי היו כל ישראל ציונים.

והנה עוד תנאים מסוג אחר: ״בצלאל" כשהוא לעצמו אולי אין לו ערך גדול, אבל לנו הוא חשוב ביותר בתור יוצר תנאים לתעשיה ביתית בא“י. כל הסתדרות אחרת שחפצה במטרה זו מוציאה מיליונים למוסד כזה, אפשר ש״בצלאל” הוא עסק רע אבל כל עסק כזה יוציא יותר משיכניס. בשיטת המסחר, רבותי, לא תכבשו את ארץ־ישראל! מחר יהיה מחיר דונם קרקע שם פי כמה יותר גדול מאשר הוא היום – והאם זה ירתיע אותנו מלרכוש אדמה בא"י? אתם חפצים ליצור תנאים בעט שבידכם מבלי לראות הדברים מבחינת המחר והמחרתים?

ועוד אמר מר פישר: ״אין אנו חפצים להוריד את הציונות למדרגה של מרכז תרבותי ואחד העמיות". אין בדברים האלה אלא משום פרזה ריקה. אפשר שזה אשר השגנו שם בארץ בשטח העבודה התרבותית לא רב הוא, אבל מה היה ערכנו וכוחנו אילו לא היה לנו גם זה? עד עתה רכשנו לנו רק שני אחוזים מאדמת ארץ־ישראל, אילו היה רכושנו הקרקעי מגיע כיום לארבעה אחוזים היינו שם כח פוליטי יותר גדול. זה היה אסון לעבודתנו אילו היינו מביטים עליה כפי שמורה אותנו נורדוי, כעל אבן יקרה המשוללת ערך מעשי.

ואשר לאיניציאטיבה הפרטית שדובר כאן עליה: אם בא לארץ בעל רכוש קטון כדי לעשות בה עסקי רוחים, הרי הוא משתמש במשקו בעבודת ידים של ערביים. אבל בעבודת ההתישבות הנעשית ע“י מוסדותינו הלאומיים עובדים פועלים עבריים. רק במקום שהמוסדות שלנו עובדים שם הולך וקם בארץ הפועל העברי. גם זהו בבחינת יצירת ״תנאים”, החפצים אתם לשלם בעד תנאים אלה? מר פישר אמר שהמאזן של עניין זה אינו טוב, אבל המאזן המוסרי שאנו משיגים ע"י כך שוה הרבה יותר.

 

ה⁶    🔗

העבודה העיקרית של שני הימים הראשונים בקונגרס היו הדו“ח של הועד הפועל, המוסדות הכספיים, הקרן הקיימת ועוד. על העבודה הפוליטית שנעשתה ע”י הועד הפועל, עליה לא ארבה דברים; ענין זה שקוראים לו כיום פוליטיקה השתיקה יפה לו וכל מה שממעטים לדבר בו נוח לו ולנו. אבל פטור בלי כלום אי־אפשר. אין ממש בכל ההאשמות שמאשימים את ההנהגה בשטח זה. כל מה שאפשר היה לעשותו נעשה. במדינה התורכית הולכים וחלים שנויים מיום ליום, ולפיכך קשה מאוד העבודה המדינית שם. גם לפנים כשהיו לנו אנשים יותר גדולים ותנאים יותר נוחים לא עשינו גדולות ולא כל שכן עכשיו. מכל מקום במדה שנעשתה עבודה פוליטית בתורכיה, היא נעשתה בזריזות ובצורה נכונה. מורגשת עתה בעתונות בתורכיה ובדעת הקהל התורכית בכלל אהדה לעניננו. ברם, לבוא במגע ומשא פוליטי בלתי אמצעי עם התורכים על ענינים ממשיים, את זאת אי אפשר לעשות עכשיו.

לעומת זה קשה יותר העבודה הפוליטית בתוך הערביים שהם כיום יושבי הארץ בפועל. הם חוששים פן ההתישבות היהודית בארץ תדחק את רגליהם, ועלינו מוטל התפקיד לפזר את החששות האלה. לבאר להם שיש מקום בארץ גם לנו וגם להם. יש לבאר להם כי רוצים אנו לעבוד אתם יחד וטוב ונוח יותר בשביל עניניהם הם כשיהיה ישוב יהודי גדול בארץ־ישראל. אך העבודה הזאת, כאמור, קשה היא עד מאוד. הפזיזים שבנו רוצים לראות את התוצאות מיד. אבל כל אדם בעל הבנה פוליטית ידע ויבין שעלינו להתאזר כאן בסבלנות מרובה. חברי ההנהגה עשו בשטח זה מה שהיה בכחם.

בשטח עבודת ההתישבות ועניני בתי הספר, – עמדה לפנינו השאלה איזו הדרך הישרה שנבור לנו. לפני ט“ו שנה האמנו כי יש לנו איזו דרך. ה״טשרטר” זו היתה האמונה שלנו. אך עד מהרה פגה אמונה זו בלבנו. וכשאבדה לנו דרך זו לא הציעו לנו אנשי הפוליטיקה דרך אחרת, כי אם יעצו לנו לשבת ולחכות עד שיכשר דרך⁷. דרך זו הציע לפנינו אז נורדוי: להמתין ולעסוק בינתים בתעמולה. אמנם הכשרת הלבבות דבר גדול היא, אבל הטפה בלבד שאין עמה מעשים היא מחוסרת כל ערך. ועתה משהתחילו בעבודה מעשית, הנה באים ומתאוננים על אשר השקיעו את כל כספי הק“ק בארץ־ישראל, דבר שלדעתם יש בו חשש של הפסד. וראו פלא כי הק”ק הולכת וגדלה דוקא משעה שהתחילה להשקיע כסף בארץישראל!

העבודה הישובית – אומרים הם – אינה חשובה. כן, אפשר להסכים שעבודה זו עוד טרם הגיעה לידי חשיבות כמותית מספיקה, אבל אני שולל שלילה גמורה את הנימוקים שלהם, שבאים למעט את חשיבות העבודה מפאת תעודתה הישובית־המדינית. הכרתי הגמורה היא שכל עוד לא יהיו לנו פועלים עברים בארץ, ארץ־ ישראל לא תהיה שלנו. והפועלים העברים זוהי תורה גדולה וללמוד אותה אנו צריכים, ולקיים אותה אנו מוכרחים. אם אדמה עברית לא תהיה לנו ואם פועלים עברים לא יהיו לנו ואם חיים עברים חדשים לא יבראו בארץ. ובמקום כל זה יהיה לנו מעט כסף בקופה ותקוה רפויה להצלחת הפרופוגנדה שלנו – לא נרחיק לכת.

בלי מעשים לא נפיץ את הציוניות בעם – והרי מעגל קסמים לפנינו: כדי להשפיע על העם צריך לעשות דבר גדול בארץ־ישראל וכדי לעשות דבר גדול בארץ ישראל צריך שיהיה אתנו העם, וחוזר חלילה. לצאת ממעגל קסמים זה יש דרך יחידה לפי שעה, והיא: להתאחד לשם עבודה משותפת עם החברות הישוביות הגדולות העובדות בא“י. ואם עלה בידינו עתה לעבוד יחד עם יק”א, הרי דבר זה הוא, לפי דעתי, עבודה פוליטית פנימית חשובה מאד.

על העבודה התרבותית לא דברו עד עתה כלל. הרבה שמות של גנאי היו נותנים לה לעבודה זו: אחד־העמיות, רוחניות וכדומה. בקשו ומצאו בה מגרעות רבות – ואמנם היו בה מגרעות, כי במקום שיש עבודה, שם אפשר למצוא גם חסרונות. אלו לא עבדו כלל, לא היו מוצאים כמובן אלא אפס. כך היה לכתחילה היחס ל״בצלאל" וכך לגמנסיה העברית. עכשיו נשתנה היחס במקצת ושאלת האוניברסיטה תוכיח.

עוד לפני עשר שנים נשאתי רעיון זה בחובי – ואף אז לא חדש היה עמי. אך אז לא היתה הבנה לשאלה זו בתוך תנועתנו. עכשו הבין הקונגרס כי השעה היא שעת כושר. לא אוכל כמובן להנבאות מראש איך יתגשם הדבר. אפשר לגשת להגשמה זו בשתי דרכים: או לחכות עד שיוצרו כל התנאים ולא יהיו עוד מכשולים על הדרך, או לעבוד תיכף ועל ידי כך יוסרו המכשולים ויוקלו התנאים. אני מאמין רק בעבודה – ולא בישיבה בטלה.

(<הצפירה>, מס' 228, אוקטובר 22/9 1913).

 

ו⁸    🔗

ההופעה הראשונה של הציונות היתה בערך כדלקמן: הציונים הראשונים תארו לעצמם כי ציונות זו תלויה אך בגורמים מיכניים. ישנה ארץ ובמקרה ארץ־ישראל שמה, ואין לה לארץ זו עם, וכנגדה ישנו עם־היהודים ואין לו ארץ – ומה הדבר חסר לשבץ את הפנינה בתוך הטבעת, לשדך את העם הזה עם הארץ הזאת?! ובכן צריך לדבר על לב הבעלים ולהוכיח להם כי שדוך זה יפה לא רק לעם ולארץ אלא גם להם. על בסיס זה נוסדה הציונות. לפי שעה צריך להרבות בשקלים למען יראו התורכים את כחנו ומנהיגים ידברו בינתים בענין השדוך, ואל תוצאת הדברים האלה חכו מקונגרס לקונגרס: מה, הכבר הסכים התורכי, הכבר השמיע את המלה הן“? וכשלא שמעו בשורה נעימה זו בקונגרס היו הרוחות נבוכים. וכשנודע אחרי שש שנים של עבודה שתשובת התורכי לא היתה ״הן” כי אם ״לאו", הרי אנו זוכרים כלנו את רוח הנכאים שקמה אז בין הציונים. אך נמצאו כאלה שאמרו: השדוך הוא שדוך, ואם אב זה אינו רוצה לתת את היעודה לנו, נמצא לנו מקום אחר, אמנם לפי שעה, עד שנאזור את כוחותינו ונגביר חיילים ונשוב משם לארץ־ישראל, בינתים נראה לכל העולם כי מסוגלים אנו לחיים מדיניים ככל העמים. במקרה נמצאה לאנגליה כברת ארץ ריקה הזקוקה לאנשים לבנים ובמקרה היהודים לבנים הם – ובכן יחי השדוך החדש! כך התהוה ענין האוגנדה. משנתברר שוב שאין גם זווּג זה עולה יפה החלו התעיה והחפוש מחדש.

אלה תולדות התנועה המיכנית בציונית אשר לא הבינה שגלות ארוכה, מכת אלפים שנה, לא תוכל להרפא ביום אחד ואפילו בשנים מועטות. אין אנו יכולים לקחת עדיין את ארץ־ישראל, אפילו אם יתנו אותה לנו. אילו קרה הנס הגדול וה״טשרטר" היה ניתן לנו, אז היינו צריכים לצפות לנס גדול ממנו שהיהודים יוכלו להשתמש בטשרטר זה.

אחרי המשבר של אוגנדה נתברר לרבים מן הציונים שבאופן מיכני כזה לא תוכל להוצר ולהתקיים תנועת עם. אדם גדול אחד אמר שהציונות דומה לחבית המחוברת מקרשים וחשוקים סביבם, אבל כשהחבית נשארת ריקה הרי היא מצטמקת, מתיבשת ומתפוררת. למען תשמר ולמען תמלא הציונות את תעודתה צריך למלא אותה בתוכן חי ורענן. אין אני רוצה כלל לבטל את שבע השנים הראשונות של הציונות שבהן נוצרו כל המוסדות שיש לנו, הקונגרס, הבנק, קהק“ל וכו'. כל אלה הם המכשירים של התנועה, אבל אם כל העבודה של התנועה היא רק קבוץ כספים, רק טפול במכשירים בלבד, הרי לעולם לא יבוא הדבר שבשבילו נוצרו המכשירים. בשנים הראשונות של התנועה היתה דרך כזו טובה ויפה, אבל אם הנסיון אינו מלמד כלום והכל נשאר כמקודם, הרי אין זאת תנועה אלא דבר נקפא ומאובן. הכסף כשהוא בעצמו אין בכוחו לעורר את הלב היהודי. כלום המיליונים של יק”א מעוררים התפעלות בקרב ישראל ובוראים תנועת־עם? אילו היה לנו הכסף בלבד לא היה לב היהודים אתנו, אבל כשהשקענו את הכסף של קק"ל באדמת ארץ־ישראל הרי זהו הדבר המעורר את לב היהודי, זהו הבנק הגדול שלב היהודי בוטח בו ומוסיף עליו כהנה וכהנה.

אזכרה ימים מקדם. פעם בא לעירנו סוכן של חברת אחריות מאש. הדבר היה אז, כמובן, חדש אצלנו. אך למי יש כסף להבטיח את נכסיו ולשלם דמי אחריות? הלך הסוכן אל הגביר דמתא. הגביר שואל אותו כמה הוא רוצה דמי אחריות. הסוכן עונה: מאה רובל בשנה! קרא הגביר לעניי העיר ואמר להם: הריני נותן לכם בכל שנה מאה רובל, שמרו את ביתי מאש! ומאז נשרפה עירנו כמה פעמים ובית העשיר עומד על תלו, כי שומרים חיים יש לו, אחריות חיה.

אנחנו הפקדנו את כספנו לא באוצר הגדול של איזה עם, אלא באדמה חיה ובידי אנשים חיים בארץ־ישראל, ואם יארע חלילה איזה דבר בא"י, הרי אלה שהרטיבו את אדמתם בדמם וזעתם המה יבואו להגן על הרכוש שלנו. כי זהו קשר של חיים בין האדם ואדמתו. רק במקום כזה אין לקללת התוכחה שליטה עלינו: אנו יושבים בבתים שאנו בונים, אנו אוכלים מפרי הגן שנטעו ידינו והעם מרגיש בחושו הבריא את הערך החיוני שיש בפקדון כזה ואינו שומע כלל בקול המיללים הבוכים על אבדן הכסף המושקע באוצר החי.

ואין עבודה זו כלכלית בלבד, אלא גם פוליטית. הפוליטיקה היא דבר שבחיים ובתנועה ולא שדבר שבעמידה וקפאון. ההמתנה היא מין אמונה משיחית חדשה, אמונה מסורסה ומטולאה. לפנים האמינו בתקות ישראל ואמונה זו היתה בכל לב ונפש, אמונה שיש עמה בטחון רליגיוזי, והיא נתנה ליהודים את הכוח לסבול יסורי הגולה. אבל האמונה החדשה, המודרנית, באה לא מן התקוה והבטחון אלא מתוך היאוש הגדול – ואמונה מתוך יאוש היא חורת וחולנית. רק על ידי מעשינו ועבודתנו בארץ הרינו מתקרבים יותר ויותר אל תעודתנו המדינית. וכל מי שאין בו אמונה זו, אות הוא שלא נצח עדיין את ההתבוללות שבקרבו.

־ אפשר שהרבה ממה שאנו בונים עכשיו צפוי לסכנת הרס ע“י אחרים. אין אני רוצה לכחד מכם את האמת ואני מודה: אפשר שבנין זה יכול לבוא לידי סכנה. אבל כלום יש לנו דרך אחרת בלתי מסוכנה כלל, האם באמת נחכה שיביאונו לארץ־ישראל בתופים ובמחולות וכל באי עולם ישמחו לקראת זה? אילו היה הדבר כך ואילו היתה אפשרות לכך הרי אז היו ציוניים לא רק אתם אלא גם אלה היושבים ברחוב רנר (המתבוללים בפריז). כל האושר שלנו הוא בזה שאנו הציונים נחשבים ל״משוגעים”, ואילו היינו ״נורמליים" הרי לא הלכנו כלל לארץ ישראל ונשארנו יושבים במקומותינו, ככל האנשים הנורמליים בתוכנו. מי שאינו מאמין בדרך קשה וחושב שאין ללכת בדרך של סכנה יתכבד וישב בביתו. הירא ורך הלבב אינו יכול לבנות בנין עד למולדת. בלי סכנה ודרכי סכנה לא נשתחרר עדיין שום עם מעמי התבל מעולם של אחרים. שום עם לא נשתחרר ע“י רוחים של רבית, אלא ע”י השקעת אנרגיה וקרבנות. ואנו היהודים הבאנו לע“ע קרבנות מעטים, ולפיכך יש לנו לפי שעה אך שני אחוזים מאדמת ארץ־ישראל. אך צאו וראו את ערכם של הקרבנות הגדולים: במקום אחד סמוך לקיוב ישנו יהודי אחד, ברסקי שמו, שבנו הפועל נהרג על אדמת ארץ־ישראל, בדגניה. והאב השכול כותב מכתב תנחומין לפועלים בא”י ושולח להם במקום הנהרג את בנו השני לעמוד בסכנה תחתיו. זהו ההמשך –כותב להם האב השכול. הנה יהודי זה, הוא הציוני הפוליטי היותר גדול אחרי הרצל!