עבודתנו נכנסת לתקופה חדשה. לפנינו עומדת התעודה לבנות ולחדש את ארץ־ישראל. בתוך המון הפרטים, הנטפלים בהכרח למעשה כה מסובך כבנין ארץ, נוכל להבחין שלשה קוי התפתחות עיקריים – התפתחות חקלאית, התפתחות חרשתית והתפתחות תרבותית, או עניני השכלה וחנוך. ארץ־ישראל מכילה שטחי אדמת־בור רחבים, בלתי־נושבים. השטחים האלה היו בעבר קנין הממשלה התורכית. היום עברו לרשות ממשלת המנדט. תעודתה הראשונה של ממשלת המנדט היא למדוד את הקרקעות האלה כהלכה ולמסור אותן, בתנאים שיקבעו, לידי הסוכנות היהודית שתוסד בארץ־ישראל, למען תוכשרנה להתישבות יהודית צפופה. קשה לדעת, לפי שעה, מהי מדת שטחי הקרקע האלה וכמה מתישבים יוכלו להאחז בהם. אך אם נשים לב לדלילות הישוב הקים בארץ־ישראל ולצפיפות הישוב בלבנון, שאינו שונה הרבה מארץ־ישראל במבנהו החקלאי והגיאולוגי, נוכל להניח כי ההבדל בין שתי הארצות האלה עולה למאה נפש לקילומטר מרובע. מכאן שארץ־ישראל תוכל לקלוט, אחר הכשרה הגונה, מאה נפש נוספות לכל קילומטר מרובע, בלי כל פגיעה בקניינם החוקי של יושביה הישנים.
אביא קצת עובדות מפרי נסיוננו החדש בארץ. נפנה לשפלה ונראה מהו מצב המושבות היהודיות שם. הנה לפניכם מושבה כרחובות או כפתח־תקוה – על שטח של קילומטרים מרובעים מעטים יושבים אלפי אכרים ופועלים. ולמה לא יהיה כדבר הזה במקומות רבים בשפלה? ברור שע"י הכשרה מסודרת, מעונות טובים והנהלה טובה, יוצרו סכויים טובים להתפתחות חקלאית, אשר תספק, בלי ספק, צרכי ארבעת או חמשת דורות מתישבים יהודים. עלינו רק להשיג את הקרקע, ועתה שאנו יודעים כי הארץ זכה תזכה לממשלה טובה, אין יסוד לחשוש כי לא נשיגה בקרוב.
איזה הצורה תלבש ההתפתחות החקלאית, ומה תהי שיטתה? – זאת לא נוכל לנבא מראש. דבר אחד מתברר כבר היום מתוך נסיוננו במשך ארבעים השנים האחרונות, ובנסיון הזה יש גם מעין מענה למקשים ומפקפקים: אם היהודי בכלל מסוגל להיות אכר ופועל חקלאי. הנסיון מוכיח שכן, היהודי מסוגל להיות אכר או פועל חקלאי – בתנאי שהחקלאות תסגל לה שיטות מדעיות ותגיע למדרגת שכלול מעולה.
לא נוכל להוריד את היהודי, שדרגת השכלתו היא רמה למדי, לדרגת האכר הרוסי. עלינו להעלות את החקלאות למדרגת היהודי. הדבר הוא בגדר האפשרות וכבר נעשה במדת מה בארץ־ישראל. הנסיון היקר שרכשנו לנו בענין זה במשך ארבעים שנה, עלינו לפתחו בכל הקפו, להמשיכו ולנצלו בתשומת לב, לטובת המתישבים החדשים, העתידים לזרום אל הארץ בשנים הקרובות.
אשר להתפתחות החרושת הרי ארץ־ישראל אינה מן הארצות העשירות מאד באוצרות טבעיים. לאשרנו אין הרבה זהב בבטנה. אמנם, גונבה אלי שמועה על מכרה זהב בירושלים. אני מקוה כי שמועת שוא היא. כמו כן, לאשרנו, אין בארץ מכרות־נפט רבים, ואולי אין בה כלל מכרות נפט. על כן לא תמשוך אליה לעולם את הספסר הטורף. יש בה קצת כח־מים, אשר יספיק למפעלי תעשיה העלולים לקום בארץ. את כח המים יתנו לנו הירדן ויובליו ועוד כמה נחלים קטנים, וכח זה יספיק לחשמול ארצנו הקטנה. חשיבות רבה מאד נודעת לחשמול ארץ־ישראל, וזאת לא רק מבחינת התקדמותה החרשתית, אלא גם מבחינה חברתית.
מנסיון הארצות הישנות לומדים אנו כי כל העוֶל החברתי וכל המהומות החברתיות הנובעות מן העוֶל הזה, מקורם בהצטפפות המונים גדולים במפעלי חרושת ענקיים. בית החרושת, המכונה הכבירה, גורמים במדה ידועה להתקדמות חברתית, ובה במדה הם גורמים למחלה חברתית, עלינו לבנות בארץ־ישראל חברה חדשה, נקיה מקנין מגובש. עלינו להזהר מהשחית את הנוף בארובות. אין לנו חפץ בעשן. עלינו לפתח תוצרת־בית, כמו בשויץ ובקצת מחוזות צרפת, העוסקים בתעשית שעונים.
כמו בחקלאות כן, לדעתי, בתעשיה עלינו להשתדל ליצור ישוב צפוף, מורכב ממפעלים קטנים, למען תהיה לכל משפחה אחיזה משלה בתוך התוצרת, והמימרה העתיקה: ״איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו" תאָמר בשנוי נוסח: „איש במניעו הקטן ואיש בגנתו הקטנה".
מקצועות תעשיה העלולים להתפתח בארץ הם אלה הכרוכים בחקלאות, תוצרת משי ומוצרים קרובים לה, תעשית מכונות קטנות וכלי מלאכה, לטוש יהלומים וזכוכית, אומנות שהיהודים התמחו בה, ויש להביאה גם לארץ־ישראל. ההסתדרות הציונית וממשלת המנדט תעזורנה להתחלות אלה.
עניני ההשכלה חשובים מאד בעיני. יודעים אנו את טבע היהודי. שאלתו הראשונה בבואו לארץ זרה, ובפרט לארצו הוא, לארץ־ישראל, היא: ״היש לי כאן בית־ספר טוב לבני?" על המטפלים בעליה מוטלת החובה לספק את הדרישה הזאת, ולספקה כהלכה. בזמן הקרוב נוכרח להגדיל פעולת בתי־ספרנו שם, שאינה מצערה גם היום, פי עשרה. אנו נאלץ להחיש בנין בתי־ספר נמוכים ותיכונים ולבסוף גבוהים, במדה שלא שערנו מראש. עלינו לשוב ולפתוח את בתי הספר הטכניים הגדולים בחיפה ולהקים אוניברסיטה על הר הצופים בירושלים.
אלה הם שלשת קוי ההתפתחות הגדולים שיוּתוו בעתיד הקרוב. ועתה עולה לפנינו השאלה: התנאים המדיניים שיוצרו בארץ בהתאם למנדט – האם הם ברורים וקבועים במדה שיבטיחו הגשמת ההתפתחות המשולשת האמורה? אנו עונים בחיוב. אין ביכלתי להביא לפניכם פה את נוסח המנדט, כי הדיון בו טרם נסתים, ועוד יעבור חודש או שני חדשים עד שיתאשר על ידי חבר הלאומים. אבל אין ספק בדבר, כי המנדט יערוב לתנאים מדיניים, כלכליים ואדמיניסטרטיביים, אשר יאפשרו עליה גדולה לארץ והתפתחות בכוון שדברתי עליו. רבים מכם קראו בעתונים כי ההסתדרות הציונית או היהודים תובעים להם זכיות יתרות. ״זכיות יתרות" מלה מכוערה, ובפרט בשעה שמעלים אותה יחד עם השם ״יהודי". הדברים שקראנו עושים רושם כאילו נוסדה חברת בעלי ממון, המתכונת לעוט על הארץ כדי לנצלה. בשמועות האלה אין אמת. היתרון היחידי שבקשנו לרשום במנדט הוא הזכות להשביח את הקרקע.
קרקע ארץ־ישראל, שהיא פוריה מעיקרה, הוזנחה, לצערנו. קרקע זו אינה דומה לקרקע בארצות אחרות. מן ההכרח להרוותה במרץ ובכסף, בדם ובזעה, עד שתשוב אליה פוריותה הראשונה, הידועה לנו מן המקרא. אני חושב כי הזכות להשקותה בדם ובזעה כדי להפוך את אדמתה השוממה לארץ זבת חלב ודבש, תתגלגל לידי עם ישראל. את הזכות הזאת בקשנו, ואני מקוה כי תנתן לנו. אין זו ״זכות יתרה" הנתנת לבעלי ממון. ארץ־ישראל לא תמשוך אליה ממון בין־לאומי, היא תמשוך ממון לאומי, הממון הלאומי מונח בקופת הקרן־הקימת או בכיסי הציונים – את הכסף הזה יזרימו לארץ־ישראל כדי לעשותה נחלה ליהודים.
אנו מקוים כי שערי ארץ־ישראל יפתחו בעוד חודש או שנים וכן תוקם בה הנהלה אשר תתן את דעתה להגשמת המגמה שהובעה בהכרזת ממשלת הוד מלכותו; תוקם הנהלה שתראה את תעודתה בהתפתחות הבית הלאומי היהודי ובהטבת מצב תושבי הארץ היום. זו תהיה הנהלה בריטית, אבל יהודים ישתתפו בה, וחובתם היא להשתתף בה. על ההנהלה הזאת יוטל לטפל בעליה לארץ־ישראל, ליצור מיד את התנאים הדרושים לעליה הזאת, כי השעה דוחקת.
מן ההכרח שתנתן לנו האפשרות לבוא לפולין, לליטא, ולכל הארצות המוכות אימה ובהלה, ולהגיד ליהודים, כי יש לנו מקום בארצנו לפחות לקצת מבניהם – להצילם מן החורבן, להעתיקם לסביבה מתאימה, להחיותם ולחדש את רוחם. היכולת הזאת, מן ההכרח שתנתן לנו בזמן קרוב, ואני חושב כי השלטון החדש, העומד לבוא ארצה, יודע זאת היטב. אנו, הנמצאים כאן, חייבים לשנן לממשלה הבריטית, לבעלת המנדט ולשלטונות ארץ־ישראל, כי השאלה הזאת אינה סובלת דחוי, וכי יש לעסוק בה מתוך רצון ותשומת־לב והבנה, כי היא שאלת חיים ומות, שאלת גידול דור יהודי חדש. עלינו להציל את הילדים. מן ההכרח שהילדים יצאו מהגיהנום שבמזרח־אירופה. עלינו להביאם לארץ־ישראל.
בימים האלה, אחרי סן־רימוֹ, דברו הרבה על עבודה משותפת עם לא־ציונים. מזה שנים צפינו לשתוף עם האנשים שהתנגדו לנו או עמדו מן הצד. קוינו והאמנו כי שעת הכושר לשתוף תבוא בזמן שהתעודה המדינית, המודה בזכותנו על ארץ־ישראל, תהיה בידנו.
עתה הגיעה השעה, ואנו כולנו – אני חושב כי דברי מביעים דעת כל ציוני העולם – פונים אל היהודים שעמדו מרחוק ומבקשים מהם לבוא ולא להחמיץ את שעת הכושר הנהדרה, לבוא ולעבוד אתנו יחד למען תקומת ארץ־ישראל. אין אנו מתנים תנאים מלבד אחד, והוא – פעולתנו תכוון ליצירת בית לאומי יהודי. בזה נוכל להתאחד כולנו.
אין אנו עוסקים כאן בעניני צדקה או בעניני עדה דתית. אנו עוסקים בבית לאומי יהודי, יצירה מורכבת, בה כרוך כל מה שחי ופועל בתוך היהדות, ואני חושב כי היהודים אשר עוד נותר זיק של יהדות בלבבם, יבינו את ערך השעה הגדולה הזאת ויבואו ויעזרו בבנין הבית הלאומי היהודי.
ערב סן־רמו עברו עלינו ימים קשים מאד. ראינו דם יהודי נשפך בחוצות ירושלים. לא אעמוד על פרטי המאורעות. ועדת החקירה עוסקת בהם, ויתכן שהיא תפיץ אור על כל מה שהיה. גם לנו יש דינים־וחשבונות, הם מוכנים ויפורסמו ברבים. אני הייתי עד לנעשה. ימים רעים ומרים היו הימים ההם, אולם החלטת סן־רמו ומנוי שלטון חדש בארץ־ישראל מחקו כמעט את רשמם.
המעשים שנעשו בירושלים הוכנו על ידי אויבינו מתוך כונה להוכיח לעולם כי היהודים והערבים לא יחיו בשלום. דעה זו אין בה אמת. יש לי ראיות לכך, והן הובאו לפני ממשלת המנדט והמועצה העליונה. היהודים והערבים יכולים לחיות בידידות, ויחיו בידידות. לקיצונים שבערבים, אשר ערכו את הטבח בירושלים, אנו אומרים מה שאמרנו לפולנים, לרומנים ולרוסים: שיטותיכם ידועות לנו, והן שיטות שפשטו את הרגל. האומה החושבת להשיג את חרותה בדם יהודים – טעות בידה.
הערבים אינם סובלים מחוסר מקום. מרכזי התרבות הערבית הם דמשק, בגדד, מכה, ואני מקוה כי שם תצמח אומה ערבית גדולה ופורחת. ארץ־ישראל תהיה בית לאומי לישראל. עלינו להגיד זאת, בדברים ישרים ואמיצים, לידידינו ולאויבינו. אנחנו, היהודים התנסינו בפוגרומים, וגם טבח בירושלים לא יפחידנו. גזרת גורלנו היא ללכת לארץ־ישראל, ואנו נלך שמה ונשב שם.
אין כח בעולם אשר ימנענו מלקים צו גורלנו, הרשום בדברי ימי העולם, צו אשר לא ימחה גם בדם ישראל. בכל זאת הננו מושיטים יד ידידים לאלה אשר בארץ. רצוננו לחיות עמהם ולהצעידם גם הם בדרכי ההתפתחות אשר תארתי לפניכם, ואני חושב כי רוב הערבים ילכו עמנו, ורק קצת דימגוגים יסטו. אין ספק כי נוכל לקשור קשרי ידידות עם הערבים, והיא חובתנו. אנו מחויבים לעשות כל אשר ביכלתנו להשכנת יחסים טובים בין שני העמים האלה, היהודים והערבים. וכאשר נלך בדרך זו, וההתפתחות תתחיל, והידידות תיכון – תשוב ארץ־ישראל לתחיה, ומראשי חרמון העטופים בשלג עד חולות מדבר עריש, מהרי מואב עד ים התיכון, יבקע ויעלה שיר תהילה גדול לאלהי ישראל, שהשיב את בניו אל ארץ יעודם.
(יולי 1920, ״The Maccabaeean ״)