אילו היה עלי להגיד על רגל אחת מהו הרושם החשוב ביותר מימי שהותי הקצרים באמריקה, הייתי אומר כי בו ביום שנתברר שאין עוד מקום למשא ומתן עם מנהיגי הציונות האמריקאית, הרגשתי את עצמי אדם חפשי. מאותו היום ואילך הנני אופטימיסטן יותר גדול; לאספות השונות שנמשכו כמעט שלושה שבועות היתה תכונה משפילה וכמעט אי אפשר היה יותר להשתתף בהן.

אזרתי את שארית כוחותי כדי לבוא לידי הבנה הדדית. שני סוגי שאלות עמדו לפנינו במשא ומתן הזה. הראשון – בדבר התכנית הציונית. בבואי הציעו לפני המנהיגים האמריקאיים תזכיר ארוך, שנתקבל אחר כך ע“י הועד הפועל הלאומי של הסתדרותם. התזכיר כולל ראשי פרקים של השקפות ידועות המורידות את הציוניות למדרגת תנועה כלכלית גרידא ושוללת מאתה את תכונתה העולמית. בדוני על השאלה הזאת עם חברי הועד הפועל הלאומי נתברר לי כי לפחות במשך שנה אחת יהיה עלינו לחנכם עד שיגיעו למדרגת הבנה והשגת הציוניות השלמה. האדונים הללו אינם יודעים ואין הם חושבים יותר מדי. האמרה המצלצלת היא כלי זינם. עדיין הם טובעים במ”ט שערי ההתבוללות. מה שהיא אלפא-ביתא לנו, להם היא תורה סבוכה ומסובכה. בשנים האחרונות שבהן עשו תעמולה לציונות, היו משתמשים רק בסיסמאות שטחיות. את הצלחותינו הדיפלומטיות הפכו לנצחונות סנסציוניים. מפח הנפש שבא אחרי שנודעו העובדות כהויתן מובן הוא איפוא על נקלה. זה מבאר למה ירד מספר החברים הציוניים, כביכול, מ- 150,000 עד 17.000 חבר במשך עת קצרה מאד. זאת, ולא הירידה הכלכלית הנוכחית, היא סבת המשבר הכספי בהסתדרות הציונית האמריקאית; כי ברור הדבר שהסכום של מיליונים אחדים דולר שנקבל ע“י ציוני אמריקה במשך שנתים האחרונות הוא פחות הרבה ממה שאפשר היה להשיג בשביל א”י, אלמלי היו אוחזים באמצעים נכונים כדי להודיע את חשיבותה האמתית של תעודתנו לצבור היהודי. בין ההמונים הגדולים ובמעמד הבינוני של היהדות האמריקאית קיים רגש ציוני עמוק שעדיין לא נוצל עד היום הזה ואשר לא ינוצל ע"י המנהיגים האמריקאיים הנוכחים, מכיון שאינם מדברים ואינם שומעים את שפת ההמונים האלה.

הסוג השני של השאלות נוגע בעניני העבודה בא“י. המנהיגים הציונים האמריקאיים מתחו קו בקורת קשה על פעולות ועד הצירים. בקורת זו אולי צודקת היא באילו פרטים. אף-על-פי-כן לא נאמרה זו בכונה של ידידות ואף לא בכונה להיטיב את המצב כל שהוא. כל שגיאה שנעשתה בא”י הוגדלה באופן מוזר. עשרת מונים השתמשו נגדנו בכל מיני גוזמאות. השיטות הללו הועילו להחליש את האמון בא"י, את האמון בחברנו העובדים בארץ. הם הורידו את ערך פעולותינו בארץ-ישראל ואפילו את ערך הארץ עצמה במדה שלא תתואר כלל. הם הראו בפשטות שאין להם כל רגש אחריות ציונית.

המנהיגים האמריקאיים אינם רוצים להבין שפקידי ועד הצירים הנוכחי אינם אחראים אלא לחלק קטן של העבודה בא“י. בודאי שאין לתלות על צוארם את הקולר בגלל שגיאותיהם של ד”ר פרידנוואלד ומר רוברט סולד ובגלל מה שנעשה לפני שנת 1918.

מה שאמרו האמריקיים הוא למטה מבקורת; אין בכל הודעותיהם שום דעה ומחשבה – מלאות הן רק אבעבועי מליצות כרמון. הם השתמשו, למשל, הרבה בדו"ח של הועד לראורגניזציה והפיצוהו ברבים כאמצעי תעמולה נגדנו. כל הנקרא ציוני או ציוני-בוגר-למחצה נוטל לעצמו את הרשות להוציא גלוי-דעת בכל שאלות ההתישבות, העבודה התרבותית, עניני כספים ופוליטיקה. וכל אשר תמעט ידיעתו של האיש בשאלות הללו, כן תרבה העזות שבה הוא מדבר.

אף-על-פי-כן הייתי חושב לנכון שיטלו המנהיגים האמריקאיים חלק בפיקוח ובאחריות להנהלת ההסתדרות הציונית העולמית ע“י השתתפותם הישרה בעבודתנו בלונדון ובא”י. אבל לא ע“י סוכנים חצי-רשמיים. אעפ”י שרחוקה דעתי מדעתם של מנהיגים אלה כרחוק מזרח ממערב, חושב אני למועיל מאד לנסות ולעשות בחינה מעשית לדרכי העבודה שהם מציעים. מאמין אני שהיינו יכולים ללמוד מהם משהו וכן היו הם יכולים ללמוד מאתנו. אבל לצערנו העמדה שהם קובעים לעצמם אי אפשר לעמוד בה. הם ממאנים להשתתף בהנהגת תנועתינו. אין להם פנאי, עסוקים הם יותר מדי בעניניהם הפרטיים. אין הם נכונים להקריב את הקורבנות הנחוצים, לעזוב כל מה שיש להם, כדי שיוכלו להקדיש את כל כוחותיהם לעבודתנו. מסבה זו הרי הם משקיפים על כל הענינים והמעשים כעל אידיאות מופשטות ולא כעל מאורעות דינמיים חיים. וכאן באור לחוסר העמקות בבקרתם. הרבה מתכניותיהם והצעותיהם להשבחה, מיכניות הן ומופשטות, ביחוד מפני שאינן מבוססות על תוצאות השיטות שרכשו להם באמריקה. המכשול העיקרי בנקודתנו הוא הרשול להתאים מטודות אלה לבנין החדש בא"י. כדי לעשות זאת בהצלחה דרושה לא רק ידיעת המטודות הללו, אלא חוץ מזה ולמעלה מזה, הבנה עמוקה בתכונת הארץ ובסגולות רוח עמנו. אבל מי יגיד ביושר לבב כי עלתה בידי המנהיגים האמריקאיים ללמוד את דרכי העם היהודי, עבודתו התרבותית, שפתו, מכאוביו והלך-נפשו? רופא יוכל להעלות רפאות לחולה רק אחרי דיאגנוזה מדויקת. לשם כך נחוצה לו ידיעה הגונה בפתולוגיה ובפסיכולוגיה של החולה. במקרה של עם רב-צדדים (ואנחנו יודעים כמה רב-צדדי הוא העם היהודי!) קשה מאד לקבוע דיאגנוזה מדויקת.

המנהיגים הציונים האמריקאיים נמצאים עתה באותו המצב שנמצאו בו מנהיגי הציונות לפני עשרים שנה. בטוח אני כי כעבור זמן ידוע יתחילו ציוני אמריקה, אלה הבאים מסביבה לא יהודית, להבין אותנו יותר ויותר. אף אנו נכונים ללמוד מדרכיהם. אבל אין אנו יכולים לעשות כעצתם, אלא אם תהא מובטחת לנו שלמותה של ההסתדרות העולמית, ההסתדרות היחידה המאחדת את כולנו. הסכימה של כפל הפדרציות, כביכול, המוצעת בתזכירים של האדונים מן הועד הפועל האמריקאי, ובכלל נטיתם ליצירת עסקים עומדים ברשות עצמם בא"י תחת חסותם הם, יביאו בהכרח להגדלת הפרץ, הגדול למדי משכבר. עיקר הפדרציות אינו אלא כסות-עינים להתבדלות.

בטוח אני כי כמעט אין גבול לאפשרויותיה של התנועה הציונית באמריקה. אבל קודם כל על אמריקה ליצור ציונים אמתיים, ורק אז יהיה לנו בסיס מוצק לתנועה גדולה ועמוקה, שתכה שורש בהמונים ותשתרג ותגיע אחר כך למרום פסגתה של היהדות האמריקאית. אז תתן לנו אמריקה את הכספים ואת האנשים שיקדישו את כל חייהם לעבודת בנינה של ארך-ישראל היהודית.

(“הארץ”, 10 ביוני 1921).