לוגו
הדרך הקשה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א.    🔗

הננו עומדים עתה לפני אישור המנדט ע“י חבר הלאומים. הדבר נמשך הרבה, אך לא באשמתינו. בכל אופן אפשר לומר כי שאלת המנדט כבר הוחלטה בעיקרה. הפרטים ערוכים ומעובדים. וברור הדבר כי המנדט הוא התעודה החשובה ביותר מאז נתן כורש מלך פרס רשיון ליהודים לשוב ולעלות לארצם ולבנותה. המנדט מאשר את הקשר ההיסטורי אשר בינינו ובין א”י. הוא קובע זכותינו לבנות לנו בה את ביתנו הלאומי, ומכיר את ההסתדרות הציונית כבאת-כח העם היהודי, אשר עליה לבנות את הבית הלאומי הזה.

בנוגע לגבולות הארץ, ודאי יהיה במנדט סעיף, אשר יבטיח את האפשרות לפתח בא"י ישוב חשוב המתקיים פחות או יותר בכח עצמו. אבל אינני משלה את נפשי, ואני רוצה להגיד את הדברים בגלוי: יודע אני כי גם המנדט גם הגבולות לא יהיו לרצון לחלק גדול מהציונים. “עם האכילה יבוא התיאבון”, וכן הדבר בענינים מדיניים. התיאבון שלנו התפתח בשנים האחרונות. ואמנם, לנו הצדקה לדרוש את כל אשר אנו דורשים. אך ביחד עם זה, כל אלה שאינם שבעי-רצון – וגם אני כאחד מהם – עליהם להשיב אל לבם כי היו מכשולים מדיניים רבים ועצומים מאד וכי כל אשר השגנו עד כה אפשר שאיננו רב כל כך כשהוא לעצמו, אך היא ההצלחה הגדולה ביותר, אם נזכיר את אשר היתה הציונות לפני שנים מספר.

בכל אופן, מיד לאחר שיחתם המנדט – יגמר במדה ידועה פרק העבודה המדינית. אני אומר “במדה ידועה” כי עוד לא שקטה הארץ באופן שנוכל להגיד מעתה על כל מעשה מדיני שנעשה, כי הוא נגמר וכי לא יחולו עוד בו שנויים, ולפעמים גם שנויים מפתיעים. גם אחרי אשר יחתם המנדט עוד יהיה עלינו לעמוד על המשמר. ובכל זאת, מיד אחרי אשר תסודר שאלת המנדט, נהיה נקיים במקצת מן העבודה המדינית, אשר החזיקה בנו בלי הרף בשתים שלש השנים האחרונות ולה היו נתונים כל מעינינו, - ונוכל להתמסר יותר לשאלת בנין ארץ-ישראל. גם עתה כבר הוצגה השאלה הזאת, בצדק, בשורה הראשונה. כי סוף סוף הפוליטיקה איננה בלתי אם אמצעי והמטרה הלא היא בנין הבית הלאומי עצמו.

אני חושב כי הגיע הזמן לקבוע את הדרך הנכונה להתפתחות הציוניות בעתיד הקרוב. ולשם כך נחוץ לברר בקצרה את הדעות השונות המתהלכות במחננו ע"ד הציוניות. ואולי יהיה עלי, נגד רצוני, גם להתוכח מעט. ואולם אין זאת מגמתי לבוא במשפט עם המתנגדים ולבזבז את זמני בדברי ריבות שאין בהם תועלת. רצוני רק לברר עובדות אחדות, אשר בחום הוכוחים שכחו אודותם.

קודם כל יש לברר דברים אחדים על מצב היהודים בכלל והשפעתו על מצב התנועה הציונית. עובדה מעציבה היא כי המלחמה החריבה את המרכזים היהודיים הגדולים ביותר. אינני מדבר כעת על ההריגות ועל הגירושים, כי אם על המכה הנצחית אשר הוכו כחותינו הפוריים והיוצרים, על ידי המלחמה. שני המרכזים הגדולים ביותר, רוסיה ופולניה, שהיו מקור חיים, אוצר-רוח ליהדות העולמית, ועתה הם חרבים והרוסים. ומי יודע כמה דורות יעברו עד אשר ישובו הישובים האלה לאיתנם. וכן הדבר בנוגע למצב היהודים באוסטריה, בהונגריה, ואף גם ליהודי גרמניה לא טוב הרבה יותר מאשר לאלה. ועוד גדולה מזה הרעה: לא רק שאין מיהודי הארצות עזר לעבודתנו, אלא הם כמשא כבד עלינו עתה. אחינו בארצות ההן, הזקוקים כל כך לעזר ולמגן, דורשים את העזרה מאת היהודים יושבי הארצות השלוות יותר. ויהודי הארצות המאושרות צריכים לתת כסף רב ומאמצי כחות רבים לעבודה אשר אין לה אחרית ותקוה: לרפא את הפצועים ולתת לחם לרעבים. הם מוכרחים לעשות זאת ובינתים הם נתקים מן העבודה הקונסטרוקטיבית. חיי שעה מסבים עיניהם ולבם מחיי עולם.

בכל אופן, ברור הדבר, כי רוב העבודה לבנין א"י הוטל עתה על היהודים יושבי הארצות אשר לשונן אנגלית. היהודים האלה אינם מוכנים כראוי לעבודה גדולה היסטורית כזאת. עד כה עסקו היהודים בארצות האלו במעשי צדקה וחסד, דבר חשוב מאד גם הוא, אך אין זה בית ספר מחנך לעבודה לאומית. גם אין למחות ביום אחד את פעולת ההתבוללות הנמשכת בארצות ההן שנים ודורות. ברור איפוא כי רק על ידי התאמצות גדולה יוכלו היהודים האלה להתרומם עד לגובה האחריות, שהשעה ההיסטורית הזאת תובעת מהם; אם ימלאו את זאת, טוב; ואם לא, תאבד לנו שעה היסטורית זו.

ובארץ ישראל המצב איננו טוב, מנקודת המבט הכלכלית. המלחמה רוששה את הארץ, התפתחות הישוב, אשר גם לפנים לא היתה גדולה ביותר, נפסקה, ולולא היהודים האמריקאיים אשר באו לעזרת הישוב כי עתה נהרס כולו. כסף רב, שהיינו יכולים להשתמש בו לבנין ולהתפתחות, היו מוכרחים להוציא כדי להחזיק את הקיים. הארץ איננה מוכנה לעליה גדולה. בינתים היא סובלת מיוקר המחירים ומחוסר חמרים ראשוניים. עבודת הבנין מכשולים רבים בדרכה, אך מבלי שים לב למהומות האחרונות ולהגבלות הזמניות, אפשר לעבוד עבודה גדולה בארץ-ישראל. יש אפשרויות גדולות, ולוא היו האמצעים בידינו, יכולנו להסיר את המכשולים מעל דרכנו.

במצב דברים זה צריכה הציוניות להתיצב על דרך חדשה. מקודם היו כוחותינו גדולים והאפשרויות בא“י קטנות. עתה כשל כח העם, אך תחת זאת יש בא”י אפשרויות גדולות הרבה יותר. עלינו להסתגל לתנאים החדשים. השיטה שהיתה טובה בימי שלטון התורכים ובשעה שהיהדות ברוסיה היתה חזקה, איננה טובה בימי שלטונה של אנגליה ובשעה שהיהדות הרוסית שבורה ורצוצה.


 

ב.    🔗

הבקורת על ההסתדרות הציונות ועל מנהגיה, באה בעיקר מאת קבוצות ציוניות אשר, אף כי עומדות הן על שתי נקודות שונות מתנגדות, יש להן בכל זאת דבר אחד משותף. אך בראשונה אבאר את נקודת המבט שלהן בטרם אבאר את נקודת מבטי.

ישנן בציוניות שתי השקפות, יש בעלי השקפה שאפשר לקרוא להם מכסימליסטים. לאלה אין הציוניות כי אם שאלה של דרישות. אנו דורשים את ארץ-ישראל, אנחנו רוצים במדינת היהודים, אנחנו רוצים כי חצי מליון איש יובאו מיד לארץ-ישראל וכל הדברים האלה יכולים להיעשות ע"י עבודה פוליטית. אם תאמרנה הממשלות הגדולות: “ארץ ישראל שלכם היא” אז לנו הארץ. אם יכניסו למשל את המלים “מדינה יהודית” במשפט, תהיה הארץ מעתה מדינה יהודית. זאת היא הציוניות של הפרזה הגדולה. היא קיצונית בפרזיאולוגיה שלה: איננה מסתפקת בהתחלות קטנות ובהתפתחות מודרגת. היא איננה מתחשבת כלל עם המציאות. היא לוקחת לה את המבטא “מדינה יהודית” אשר הביע הרצל, וכורעת לפניו ברך תחת אשר יהיה לה לכח-מניע. היא לוקחת את רעיונו על העבודה הציונית ושוכחת כי עבודה מדינית זאת אומרת עבודה בעולם הממשי, בעולם המעשה, ולא בעולם האצילות.

בעלי הציוניות המכונה קיצונית, הציונות של הפרזה הגדולה והפוזה הרעועה, מבקרים את ההסתדרות הציונית לא רק על אשר עשתה מעט, אלא עוד יותר, על אשר דרשה מעט. אין הם רואים את התהום אשר בין הדרישה ובין השגת הדרישה. ואולם ראשי האסכולה הזאת נכונים לדחות את האפשרות הנתנת לנו לבנות את ביתנו הלאומי ולהסתפק במה שלא יחדלו לדרוש מדינה יהודית גמורה.

האסכולה האחרת של הציוניות מיחסת חשיבות רק להתישבות בארץ-ישראל במדה גדולה. מכיון שהשגנו את האפשרות לייסד מושבות, כל השאר אינו חשוב ביותר. ההסתדרות הציונית, לאחר שגמרה את עבודתה המדינית, צריכה להיהפך לחברת מניות. מוצאה של ציוניות זו היא מן הציוניות “המעשית” שהיתה מתנגדת להרצל. ואולם היא מקבלת ממנה רק את אות המסחר, אך לא את הסחורה. הציוניות המעשית מלפנים התחשבה עם החבה לארץ-ישראל, החיה בקרב העם היהודי שהוא כח גדול. הציוניות של היום, המכונה מעשית, מתחשבת עם ארץ-ישראל כעם הצעת עסק. אין לה כמעט כל דבר עם התרבות, עם הרגש העברי הלאומי, עם החלוץ ועם המורה העברי. איננה דורשת מאת העם לא התלהבות ולא קרבנות. היא נשענת רק על הגדולים שהם יתנו את הדחיפה, יורו את הדרך.

ראשי הציוניות המכונה מעשית, מבקרים את ההסתדרות הציונית שלא כלכלה דבריה בחסכון. צריך להודות שיש יסוד ידוע לביקורת. אפשר מאד כי אנשי מעשה ועסק היו מנהלים את העבודה ביתר חסכון מן ההסתדרות הציונית – לו קבלו המה את העבודה עליהם. אבל לוא היה לציונות לחכות להגשמתה עד אשר תמשוך ארץ-ישראל אנשי עסק אליה, כי עתה לא היתה לנו ציוניות.

בודאי תתן א"י עתה, יותר מאשר לפנים, אפשרויות לאנשי עסק ותתן יותר רוחים לכספים שיושקעו בה. חברות מניות תוכלנה לעבוד עתה ביתר הצלחה ככל אשר ינהלו את עסקיהן ביתר כשרון וביתר חסכון. אך אם הלב העברי איננו מוצא תנחומים בארץ-ישראל, אז כל עבודתנו נידונה לכליה. אם לא תוכל הפרזה הגדולה להציל את הציוניות, לא יוכל לעשות זאת גם “האיש הגדול”. אם אסור לה לציוניות לעבוד לאליל התעודות הדיפלומטיות, אסור לה לעבוד גם לעגל הזהב.

שתי ההשקפות הנגדיות משותפות בפרט אחד: הצד השוה שבהן, ששתיהן מיכניות הן. עבודת הציוניות לדעת אלה ואלה היא ליצור מכונה. אלה מבקשים מכונה מדינית ואלה מבקשים מכונה של עסקים. וכשנוצרה המכונה דרושים רק מכוננים מומחים, מדיניים או כלכליים, והתוצאות הושגו. לאלה ולאלה רק יקרה היא הארץ שבה המכונה צריכה לפעול את פעולתה – ארץ-ישראל. קרוב הדבר, כי כן היו מעשיהם, לו היו צריכים לכונן את המדינה היהודית במקום אחר ולא בארץ-ישראל.

ליד שתי ההשקפות האלו אני רוצה לשים את השקפתי הרואה את כל הדבר כפרוצס של התפתחות בלתי פוסקת, ואשר הרוח החיה היא הגורם הראשי והכח המניע בה. לי אין הציוניות יצירת תוצאות ידועות בכח מכונה, כי אם השגת תוצאות ידועות כפרי גידול אורגני. הציוניות שלי איננה נוטה קו מבדיל בין העבודה המדינית ובין העבודה המעשית. ואיננה משליכה את יהבה על מומחים למסור להם את העבודה ולהסתלק. גם לא אחת משתי העבודות האלו יכולה להעשות כמשפטה על ידי אנשים שאינם רואים את הקשר אשר בין הפוליטיקה ובין המעשה, ע"י אנשים אשר העבודה המדינית, או אפילו עבודת ההתישבות המעשית, היא להם מטרה בפני עצמה. הציוניות זקוקה למדינאים טובים ולאדריכלים טובים, אך גם אלה וגם אלה לא יועילו אם אינם יודעים בכל לבבם כי עובדים הם את עבודת העם היהודי וכי בסיס כל עבודתם הוא פרוצס אורגני, שעל ידיו העם היהודי באשר הוא העם היהודי, שואף לשוב אל ארצו, באשר היא ארץ-ישראל.

(“הצפירה”, 162–163, 1–2 אבגוסט 1921).