אֵד צָהֹב של חָרְפֵּךְ הַזּוֹעֵם,
כְּפוֹר צָהֹב, בְּמַרְצֶפֶת טָבוּעַ…
לֹא אֵדַע: אֵי אֲנַחְנוּ, אֵי הֵם?
אַךְ אֵדַע: זִוּוּגֵנוּ קָבוּעַ.
הַבְדָאָנוּ צִוּוּי הַמַּלְכוּת?
אוֹ הַשְּׁוֶדִי שָׁכַח לַטְבִּיעֵנוּ?
פֹּה בִּמְקוֹם אַגָּדוֹת הַיַּלְדוּת
רַק הָאֶבֶן אָיְמָה עַל סְבִיבֵינוּ.
לָנוּ אֶבֶן נָתַן הַקַּסָּם
וְנֶבָה מְכֻרְכֶּמֶת־שְׁחַרְחֹרֶת
וִישִׁימוֹן כִּכָּרִים אֲשֶׁר שָׁם
הֶעֱלוּ לְגַרְדֹּם עִם אַשְׁמֹרֶת.
אַךְ אֲשֶׁר פֹּה אֵרַע לְפָנִים, –
רוּם נִשְׁרֵנוּ כְּפוּל־רֹאשׁ, וְעַל סֶלַע
דְּמוּת עֲנָק בְּקַדְרוּת הַדְּפָנִים, –
אַךְ כִּשְׂחוֹק תִּינוֹקוֹת יֵרָאֶה לוֹ.
הֵן עַז־נֶפֶשׁ הָיָה וְרוֹעֵץ,
אַךְ סוּסוֹ הִכְשִׁילוֹ לְבַלְּעֵנוּ:
הוּא מֹחוֹ שֶׁל נָחָשׁ לֹא רוֹצֵץ,
וְהָיָה הַנָּחָשׁ אֱלִילֵנוּ.
לֹא קְרֶמְלִין, לֹא פְּלָאוֹת, לֹא חָזוֹן,
לֹא בַּת־שְׂחוֹק, וְלֹא עַיִן דּוֹמַעַת, –
רַק הָאֶבֶן מִכְּפוֹר־יְשִׁימוֹן
וְטָעוּת מְקֻלֶּלֶת מִדַּעַת.
גַּם בְּמַאי, עֵת צְלָלִים בַּנָּהָר
עִם לַבְנוּת הַלֵּילוֹת כִּי יִנּוֹעוּ,
לֹא מִקְסַם הָאָבִיב שָׁם יִזְהָר,
שָׁמָּה רַעַל אִווּי שֶׁלַּתֹּהוּ.