א.1 🔗
אולי מן הראוי עכשיו לחזור ולברר את היסודות שעליהם בנויה הפוליטיקה האנגלית. פוליטיקה זו באה אמנם כתוצאה מהמלחמה העולמית, אבל עוד בתחלת המלחמה, בעוד לא עלתה הציוניות המדינית על במת הפוליטיקה האנגלית בא“י, כבר היתה אנגליה מעונינת בא”י, ובחוזה סיקס־פיקו הוכנסו א“י לרשותה של אנגליה. מכאן אנו רואים, כי יש גורמים חשובים לאנגליה להתעניין בא”י. לא אסטרטגיה פשוטה אלא אסטרטגיה עליונה יש כאן: ההכרה שא“י תהיה החוליה בשלשלת הגדולה, הבין לאומית, המקשרת את המזרח ואת המערב. זהו הנימוק החשוב והעמוק ביותר. על אסטרטגיה פשוטה דנים גנרלים ואנשי מלחמה, אבל בחשיבות האסטרטגיה הזאת מתעניינים אנשי שלום, מדינאים גדולים. ואלה האחרונים הבינו, כי כדי שתמלא א”י תפקיד גדול זה, להיות הגשר בין המזרח והמערב, עליה להתפתח התפתחות מרובה, והתפּתחוּתה יכולה לבוא דוקא ע"י יהודים, על ידי העם היהודי הרוצה להשקיע בה את כחו ומאודו והמוכשר להפוך את שממותיה לעדן.
אלה הם, לדעתי, הנמוקים המדיניים של הפוליטיקה האנגלית בא“י, ואלה אינם יכולים להזדעזע זעזוע ממשי ע”י התקפות של עתונים אנטישמיים2, ביחוד אם נמשיך את עבודתנו ביתר תוקף ושאת מאשר עד כה.
מה שאמרתי הוא בסיס המנדט, אבל אין אנו שבעים רצון מן הפירושים שניתנו למנדט וביחוד מהפירוש של הספר־הלבן. כדי להבין את תולדות הספר הזה עלינו לתת סקירה קצרה על המצב הכללי כיום בעולם.
כל התכניות והתקוות של עמי העולם, שנולדו בימים הנוראים של המלחמה, בימים שהדמיון והרעיונות הנעלים היו מרחפים בחללו של העולם כולו, או שנכזבו או שנתרופפו, בימי החול, בימים שלאחר המלחמה, כשהעולם ההרוס עמד פנים אל פנים למול המציאות הנוראה והחורבן שבא בעקב המלחמה. עמים יותר אדירים ויותר מאורגנים ממנו לא מצאו את אשר בקשו. ואולם מאידך גיסא צצו ונתגלו באנושיות כחות חדשים שהיו נרדמים לפני המלחמה. כל אלה הביאונו מצד אחד לידי התפּתחות והתקדמות גדולה בדרכי הגשמת תקותנו, ומהצד השני שמו גם מכשולים ונגודים חדשים על דרכנו.
השאלה הערבית, הרס כחות היהדות ברוסיה, אבדת הדם המרובה של היהדות העולמית, החלשת כח הארגון שבתוכנו, העיפות העולמית הכללית, – כל אלה גרמו להחלשת הטימפו של תנועתנו, והעמידונו לפני בחינה היסטורית, אשר תאמר לנו באיזו מדה אנו מזוינים בסבלנות.
ויודע אני שקשה יותר לעבוד מתוך סבלנות, לאט לאט, מאשר ליצור תנועה רעשנית סטיכית, העלולה לסחוף אחריה את הכל, ואולי לערער ולמוטט גם את היסודות.
שימו לב: בא שידוד מערכות בעולם. גם אנגליה האדירה צריכה עכשיו להשתמש באמצעים חדשים, כדי לקיים את האורגניזם הגדול הנקרא “אימפריה בריטית”. היא צריכה להשתמש באמצעים חדשים ושונים מאלה שהשתמשה בהם לפני המלחמה. מי מלל לאנגליה לפני המלחמה כי תעשה ותורים מדיניים גדולים כאלה לאירלנדיה ולמצרים? השיטה של “היד החזקה”, ערכה ירד היום. שיטות חדשות עוד לא נמצאו. במצב זה לא יפלא אם גדול המרחק בין הכרזת בלפור והספר הלבן.
ועוד דבר: הנותן הספר הלבן את היכולת לנו לעשות את העבודה שאנו רוצים לעשותה? היש עבודה שרצינו לעשותה ונמצאה נמנעת מפני הספר הלבן?
רק שאלה זו עלינו לשאול את עצמנו, וכל עוד לא אשמע תשובה שלילית, אומר כי אמנם הספר הלבן קשה לנו, אבל אינו מכריע את הכף לרעתנו. סוף סוף הכל תלוי בנו ובעבודתנו.
הנקודה המרכזית בעבודתנו היא העליה. על אף הבקורת שנשמעה על ההנהלה הציונית, עשתה זו כל מה שבידה כדי להגדיל ולהרחיב את העליה. ותקותי חזקה – וזה היה אחד מתפקידי פה – כי העליה תצא מהמסגרת המלאכותית ותקבל צורה טבעית, נורמלית והחוקים המלאכותיים שהיו עד כה, יהיו מעתה מותאמים יותר לצרכים הטבעיים של התפתחות הארץ. את פתרון השאלה הזאת נחוץ לבקש לא רק על הר הצופים ובלשכת העליה של הממשלה אלא בכחות העם. אם כל הקרקעות שרכשנו יעובדו, אם תכנית רוטנברג תתקדם, אם כל התעשיות הקטנות והגדולות תמצאנה את דרכן, אז תהיה לנו עליה גדולה, ומטעם ספר הלבן לא יהיה מעצור לה.
בטרם גמרי את דברי על המצב הפוליטי צריך הייתי לגעת גם בשאלה הערבית, אבל איני רוצה לחזור על ההודעות ועל ההחלטות של הקונגרס הציוני, שהן היסודות לפוליטיקה הערבית וליחסים שצריכים להיות קבועים בינינו. אני רואה לשאלה הנכבדה הזאת ימים טובים יותר בעתיד. אכן, גם התשובה על השאלה הזאת, אינה אלא בעבודה הקונסטרוקטיבית שלנו להתפתחות הארץ.
השאלה החשובה ביותר בענינינו הפנימיים עתה היא שאלת הסוכנות היהודית, הקשורה בשאלת השתתפות היהדות העולמית בעבודת הבנין. עד היום נתנה לנו היהדות המרוחקת רק שבלים בודדות, יחידי סגולה, שהיו רוצים לקחת עליהם אחריות לעבודה בארץ, לעזוב את מקומותיהם ומשרותיהם בגלות ולהקדיש את כחותיהם לעבודה בא“י. האידיאה של החלוציות בכל מקצוע, צריכה להיות נחלת הציוניות. היהדות המרוחקת, אמנם פיה מלא תהלות לחלוציות אבל היא לא ילדה, לא גדלה ולא רוממה את החלוץ העברי. אנחנו הציונים מוכנים לשתף את היהודים ההם בעבודה בתנאי שיהיו מוכנים מצדם לקבל עליהם חלק מהעול שאנו נושאים על צוארנו. לא השתתפות כספית בלבד אנו מבקשים, אלא גם השתתפות מוסרית, נפשית. הגוף והנשמה צריכים להיות מוקדשים לעבודה בא”י. אני מאמין כי הדרישה הקשה הזאת תמצא הד נאמן. יש כבר אותות מוכיחים, כי כחות חדשים, מעטים אבל חשובים, מתעוררים, ועלינו החובה להקל עליהם בכל אפשרותנו את ההתקרבות.
ועתה מלים אחדות על המצב הכלכלי. למרות המשבר היתה התקדמות גדולה בארץ. המשבר מכסה בענן את הצעדים היפים שעשינו, ואנו רואים רק את עמוד הענן ולא את עמוד האש.
המצב הכלכלי מקביל אצלנו אל המצב המדיני. מה המצב המדיני יש לו פרספקטיבה נהדרה וקושי בהוה – אף המצב הכלכלי כך. אף לו פרספקטיבה יפה ביותר, אלא ששעת משבר נוראה עוברת עליו. כשם שנכנסה א“י לקונצרט המדיני הבין לאומי, כן נכנסה לחיים הכלכליים הבין לאומיים, ועל כן משבר כלכלי טבעי הוא לה היום, כל זמן שלא הגיעה הארץ להתפתחותה הראויה. נקח, למשל, את החטה ואת השעורה, מן המינים שנשתבחה בהם א”י תמיד, מה ערכן היום? הקמח האוסטרלי מגיע לחיפה בהוצאות פחותות אולי משמגיע הקמח המקומי לירושלים, והוא עולה בזול יותר אפילו מפרי התוצרת הערבית באמצעי עבודתה הזולים. נמל, אם יבנה בא“י, הרי תועלתו מבחינת האכספורט רב הוא, אבל מבחינת האימפורט יזיק לנו, כי אין א”י יכולה עוד להתחרות עם שוק חו"ל. לא על התעשיה והחקלאות בלבד תוכל איפוא ארצנו להתקיים, אלא על סינתיזה שתברא, ולכך דרושה הכנת הארץ והתנאים. ולהכנה זו עלינו לעשות מה שעושה כל ממשלה. החובה המוטלת עלינו ביחס לארץ היא חובת ממשלה, אלא שאין לנו כסף של ממשלה. קרן־היסוד צריכה למלא את כל ההכשרה הדרושה לפני האיניציאטיבה הפרטית. איניציאטיבה פרטית היום יש בה מחסרונות הכלל והפרט. אם עסקיה טובים – הרי היא פרטית, ואין לנו חלק בה, אם לאו – על הכלל תלונתה. הארץ דורשת קודם כל מעשה ממשלה, שתכין את התנאים לאיניציאטיבה הבאה.
עמק נוריס, בנימינה, נהלל, תחנות הנסיון בתל־אביב ובבן־שמן הם התאים הראשונים באורגניזמוס החדש. בשום מקום בעולם אין מרוכזים על קילומטר מרובע אחזי כ"כ הרבה מרץ, אידיאליות איניציאטיבה. העבודה נעשית ביסורים, באהבה, ועלינו למצוא את האמצעים להגדיל ולהאדיר את העבודה הזאת.
ואסיים בדברי אנטול פראנס: “העתיד מכוסה, חבוי מפני כל, גם מפני אלה שמכינים אותו, שבונים אותו ומאמינים בו”. יהי רצון, שבהפגשנו שוב בא"י יהיה בארץ עם רב מאד, עם עובד!
(“הארץ”, 24–25 בדצמבר 1922).
ב.3 🔗
לפני ארבע שנים כשהתחילה התקופה של אחרי המלחמה היו לנו תקוות גדולות והכנות לעבודה גדולה בארץ, כל העולם כלו – לא רק העולם היהודי – צפה לתקופה חדשה, לשקט ולשלום בין העמים. האמינו שארבע־עשרה הדברות של וילסון יתגשמו בחיים המדיניים, שיקומו אחרי המלחמה. דבּרי התקופה ההיא ושליטיה היו מבטיחים לשבי־המלחמה כי שנויים יסודיים יתהוו תיכף ברוח החופש והצדק. די לקרוא את נאומיהם של תקיפי העולם מאותו הזמן בשביל לראות את הירידה הגדולה מגובה של חלום יפה למציאות מרה ודלה. הנה הממשלה הכבירה ביותר באירופה – אנגליה. נאומי לויד ג’ורג' מלפני ארבע שנים היו מבטיחים עולם מלא לגבורים ששבו משדות הקרב – ועכשיו הגבורים הללו הם מחוסרי עבודה. 2 וחצי מיליון של חיילים משוחררים נעים ונדים מעיר לעיר, דורשים עבודה ואין. זהו סמל הירידה הסוציאלית.
גורמים שונים ורבים הביאו את העולם לידי משבר. א) ההרס הכלכלי, ב) הפרעת שווי המשקל באירופה. עדיין אנו עומדים בתקופה רותחת ואי־מאורגנת כל כך עד שלא רק אצלנו כי אם גם אצל עמים חזקים ממנו מתנהלת העבודה הקונסטרוקטיבית בכבדות. ואם היו לנו תקוות שתשועה גדולה או דחיפה יותר גדולה לתנועתנו תבאנה מיד מן החוץ – עכשיו אולי נעזוב לזמן תקוות אלו. אל נקוה לישועות מן החוץ. המנדט, הספר הלבן עם כל פירושי־פירושיו – הם הבסיס היחידי שעליו נעבוד. יש יכולת להרחיב את הבסיס. אך לא מבחוץ כי אם מבפנים ע"י עבודה והתאמצות לאומית.
כח עבודתנו בארץ תלוי במצבו של העם העברי. והנה היהדות הכללית נהרסה וחלקה החשוב ביותר אינו נראה עכשיו: היהדות הרוסית עזבה לזמן־מה את הבמה. נקוה ששוב תעלה במהרה אבל עכשיו בימי התחלה – וכל התחלה קשה היא – היהדות הרוסית איננה לנו מקור של כח, כמו שהיתה תמיד, אינה חלוץ כל הציונות. יהודי רוסיה נעים ונדים. מושבותיהם ברלין, פריז וכו' טבועות בחותם הפסיכולוגיה של מהגרים שעזבו את היסוד שעליו חיו. בכל הדרכים יובילו אתם את הפצעים שהביאו מרוסיה ועל כל משעול ונתיב אתה רואה את דמי אומתנו השותתים…
מאידך גיסא – יהודי אמריקה שהם עכשיו מקור הכסף, להם ארץ־ישראל היא ארץ קטנה באסיה, בלי בתי־מלון מתאימים, בלי תיאטראות ודרכים סלולות וכדומה. אם באים אליהם ודורשים שישקיעו כספם בחולות תל־אביב ובבצת נהלל, ומצד אחר מגיעה לאזניהם צעקה נוראה לעזרה מאוקרינה, ששם נולדו, הלכו ל“חדר” ושם נשארו מכיריהם וקרוביהם – הרי הם שולחים את תרומותיהם לאוקרינה. המליונים שלהם שופעים ויורדים לשם ובשביל ארץ־־ישראל מקציבים את השארית.
אנחנו הציונים היינו אומרים תמיד שארץ־ישראל לא תוכל לפתור במלואה את שאלת ההגירה, א“י תקלוט רק את אלה שיבואו לבנותה בכל נפשם ומאודם. עכשו אנו מוכרחים לבנות תחת לחץ העליה הגדולה – זרם זה המתמיד ולוחץ על שערי הארץ, אלו הן התוצאות החמריות של המצב. אך יש גם תוצאה מוסרית, נהרסה העדה היהודית הגדולה ברוסיה, התמוטטה ונופצה המסורת ואת מקומה ירשו אלהים זרים. הנוער שלנו נסחף בזרם הכללי, והמעין הזה אשר ממנו שאבנו אונים ומרץ דלל. אנו מרגישים דלות וחוסר באנשים. אנו מוכרחים לחפשם – אולי את הסורוגט שלהם – במחנה שעד עכשיו עמד מן הצד והתיחס בשויון־נפש לתנועתנו. אלה הם הגורמים החשובים ביותר שהביאונו עד המשבר, אל תחשבו שאם יחליפו את ההנהלה הציונית יבואו שנויים גדולים, תחדל פעולת הגורמים הנ”ל ותבוא תקופה חדשה. אף ההסתדרות הציונית סובלת מעקת התנאים. היא התאימה את מכונתה אל התקוות הגדולות. בראנו מכונה גדולה משום שקוינו למעשים גדולים. עכשיו נבצר ממנו ללכת בטמפו המהיר כמו לפני ארבע שנים.
יש שהתחילו להאמין עתה שאולי לא ההתאמצות הלאומית היא העיקר, אלא הפרטית. אומרים: אולי טוב שתבטל החקלאות ונרכז את המרץ בתעשיה ובה יושקעו הקפיטלים. אם נשקיף על ההון שנכנס לארץ נוכח, שקפיטל זה הפונה רק לרוחים לא בא לא“י. מדוע? רוחים יותר גדולים ובטוחים יקבל קפיטל זה בהקמת ההריסות של צרפת ואוסטריה, ומה הם לעומתם הרוחים, רחמנא ליצלן. שבתעשית א”י?… הקפיטלים הזורמים עכשיו לארץ צבועים הם בצבע האידיאה הלאומית. כאן נעשה הכל ברוח חלוצית זו, הנחוצה לסלילת הדרך ולהכשרת התנאים כדי שבעתיד יוכלו לבוא הנה גם הקפיטלים השואפים לרוחים. בלי האמונה היסודית באופי המשיחי של התנועה בתקופתנו לא יכוֹן מפעלנו. התאמצות ההסתדרות הציונית היא התאמצות חלוצית, בין במקצוע הכספים ובין בעבודה הפוליטית וכו', היא שתכשיר את הקרקע לבנין על יסודות יותר רציונליים מאלה שעליהם אנו בונים כיום.
אמנם יש גם קו מנחם ובריא בתוך המשבר. אם נשוה זה לעומת זה את בניין המושבות הקודמות והחדשות נראה הבדל גדול: האחרונות מתבססות על עבודה עצמית ועל תכנית כלכלית ברורה. איני יודע, אם נכונה היא: עדיין אנו נמצאים בתקופת נסיון שאולי תמשך עוד זמן רב. בהתישבות החדשה אנו רואים גם את המדע בתור עיקר ואולי זהו הנשק החזק ביותר שבידינו, שבעזרתו, נתגבר על כל המכשולים. לא רק ההסתדרות הציונית, אלא גם הברון רוטשילד, מיסד את “בנימינה” עפ"י דרכים ושיטות חדשות, שונות מאלה שנהגו בימי יסוד ראשון־לציון ופתח־תקוה.
ואין אני מפחד כל כך מפני המשבר שעליו מרבים לדבר. אינו דומה משבר לחסרון־כסף, משבר משמעו רקבון גמור בעצם היסוד. חסרון־כסף זוהי מחלה, אמנם ממאירה, אבל עוברת. תמיד אנו מדברים על יאוש וקטסטרופה ולמחר אנו מתחילים לעבוד בתוך המצב הקיים. אל־נא נשעה את הסיסמאות הלקוחות מחיי עמים אחרים. ואני תקוה כי כמו בכל התקופות כן גם עכשיו נעבור על המשבר בכח אמונתנו.
בימי המלחמה נזדמן לי לראות ציור בעתון צרפתי: שני חילים נחו מחוץ לחפירה. קרא האחד: מי יתן ויוכלו האנשים לשאת בעול המלחמה! שאל השני: למי אתה מתכוון? ענהו חברו: לאלה שנשארו בפריז. אף אנו פה נמשיך את העבודה, ואם גם אלה שבניו־יורק וכו' יקיימו את חובתם נוכל להיות בטוחים בעתיד.
(“הארץ”, 28 בדצמבר 1922).