¹

הוטל עלי תפקיד קשה לדבר בלשוני הדלה אחרי נאומו של ביאליק. אני עשיר גדול בדאגות, ויש לי קולקציה גדולה של “חבילות”. אם אני מדבר “עמהם”, עם הנכרים, – יש לי חבילה אחת; אם אני מדבר ליהודי אמריקה – יש לי חבילה אחרת, וכך הלאה. אולי יאמין לי ביאליק שמעולם לא שכחתי את החבילה שעליה דיבר הוא. הייתי גם אני יכול לדבר משפטיכם עם הציונים בנוגע לתרבות; אבל בכל זאת התקדמנו גם בנוגע לשאלה זו. פתיחת האוניברסיטה תהיה גורם חשוב לפתרון שאלת התרבות. אולי תרד האוניברסיטה מן ההר אל העמק ותשפיע על העם הרחב.

מודה אני שחכמתי קצת בארץ בראותי את הנעשה בה ומרגיש אני את הצורך בחזוק החנוך והתרבות. יש גם טעם פשוט בדבר והוא – טעם פוליטי. אתם כלכם באים בטענות לממשלה האנגלית ודורשים שהיא תקיים את המנדט, ותנאי מפורש במנדט שהלשון העברית היא לשון רשמית בארץ. אנו מקוים שיבוא יום והפקידים האנגלים ידברו עברית, אבל תנאי מוקדם לכך הוא שהיהודים יקיימו תחילה את הסעיף הזה, שגם הם ידברו עברית. מי יודע אם לא יאמרו לנו בג’יניבה, בעוד שלשה שבועות, כשנדבר על המנדט, שבתל־אביב ובירושלים מדברים ושרים בכל הלשונות שבעולם. אוי ואבוי לנו אם אנו בעצמנו נוריד את ערך המנדט על ידי זלזול בסעיפים העיקריים שלו.

הרשו לי להזכיר לכם במסבה זו דבר אחד שאין שמים אליו לב בארץ במדה מספיקה: זכרו, בכל מה שכותבים ומדברים ועושים כאן – מסתכל העולם כלו דרך כל הטיליסקופים והמיקרוסקופים. זהו מצב קשה, ולכן התנהגותו הפנימית והחיצונית של הישוב היא גורם פוליטי חשוב. איני פילוסוף, אבל כפי שאני רואה את העולם – ואני נודד ממקום למקום ורואה הרבה – מתגלה לפני חוק אחד להיסטוריה הישראלית: בכל מקום אין אנו מתאימים לסביבתנו. אנו גרמנים ברוסיה, רוסים בגרמניה, צרפתים באנגליה וכו', ורק בא“י עברים אנו. אולם אם נביא את כל הארצות האלו לא”י לא תצא לנו מתוך כך סינתיזה, אלא בלבול וערבוביה. לא תהיה לנו תרבות אחידה, אלא חלקים חלקים של תרבויות שונות. אם א“י תהיה רק קבוץ גלויות חמרי, לא תהיה זו עדיין א”י. השאלה בדבר הקליטה התרבותית והרוחנית של הארץ היא לא פחות חשובה משאלת הקליטה החמרית.

בנוגע לפוליטיקה, הנה כבר אמרתי שאין עוד לחכות לסינסציות גדולות. איני יודע עד כמה הידיעות האחרונות הן נכונות, על כל פנים מתהוים בעולם הערבי שנויים שיביאו אתם אולי בשבילנו תוצאות חשובות, ואולי גם דאגות חדשות. בקשה אחת לי: בסבלנות ובזהירות! תתבוננו בזהירות אל החזיונות שיבואו בחדשים הקרובים אבל לא נגזים ולא נתרגש. אין “דרך המלך” בשביל א"י, אבל השביל הולך ומתרחב, ויש צורך להזדין בסבלנות, ואם נעבוד בזהירות ובסבלנות ובצניעות עתיד הדור שלנו והדור שיבוא אחרינו למלא את התפקיד הגדול שההיסטוריה הטילה עליו.

ואתה, משוררנו ביאליק, אם מצאת כאן דברים שלא ישרו בעיניך ובעינינו, אל תאשים את ההמון, האשמה היא גם בנו. טוב שאתה נמצא עכשיו כאן. טוב שיש עכשיו אדם אחראי בארץ, שאפשר להעמיס עליו קצת מן החבילות שלי. עוד נשוב לדבר על הענינים האלה. אני מביע לכם את תודתי ואת ברכתי, שהשנה הבאה תהיה שנה של אחדות. אנו מתחילים בדרך חדשה, דרך “ההרחבה”, שהיא דרך מלאה קשיים ומכשולים, אבל אני מאמין שהיא תחזק את האחדות הציונית ואת ההסתדרות. ההרחבה תועיל לנו וההסתדרות הציונית תשאר הנקודה שמסביב לה יתרכזו כל הכחות. אני מקוה שבבקור הבא נוכל לדבר על התקדמות – מן הכפר עד העיר, מגן ילדים עד האוניברסיטה.

(“הארץ”, 1 באוקטובר 1924).