¹

זו לי הפעם הרביעית אתכם באמריקה, ואעפי“כ אשר אגיד היום יגולל לעיני כולנו תמונה חדשה. סבורים היינו, שהגלות כבר הראתה לנו את כל נוראותיה, ואולם כעת רואים אנו דבר חדש אף בכל הטרגדיה הגלותית שלנו: זהו החרבן האבטומטי של החיים היהודים. הפוליטיקה הכלכלית של היום וה”סדרים" הפרלמנטריים בכל מזרחה של אירופה, מן הוולגה עד הרהינוס, מתנהלים בשקט ובנימוסיות כזו, שאפילו היהודי עצמו אינו משגיח ביד האויב המכחידה אותו. אין אתם רואים כל אויב, רואים אתם רק מכונה, מכונה שקטה, שלוה ופעילה, שהיא נוראה הרבה יותר מן האנטישמיות והפוגרומים.

בתור אילוסטרציה לדברי אביא לכם דוגמה מחיי צבור יהודי אחד, אתחיל בצבור יהודי שהנהו יוצא מן הכלל, שהפרובלימה היהודית בה יש לה אופי רוחני ולא כלכלי, אקח למשל את איטליה. מכיר אני את היהדות האיטלקית ומצבה ברור לי מאד. הצבור היהודי באיטליה קטן הוא עד למאד. הוא מונה ארבעים אלף נפש בין עם צעיר ומתפתח של ארבעים מיליון נפש. באיטליה אין אנטישמיות, אין פרובלימה יהודית. ברחוב אין היהודים נבדלים מן האיטלקים. הרוצה לפגוש בטפוס של יהודי מתבולל ימצאהו לא בניו יורק אלא באיטליה, גזע זה של חופי ים התיכון נשתרש בתוך התרבות האיטלקית מימים נושנים, קדמונים. בין היהדות האיטלקית נמצא מספר גדול של אנשים התופסים מקומות חשובים מאד בכל ענפי החיים. ואעפי"כ עומדת גם יהדות זו לפני פרובלימות מטרידות, המזכירות את אלו שבמזרח אירופה. אחת הפרובלימות המעסיקות את היהדות האיטלקית כעת היא פשוטה מאד. באיטליה שואפים להנהיג בתור חובה בכל בתי הספר חנוך דתי. חנוך דתי באיטליה פרושו חנוך קאתולי, וכשיתגשם הדבר יאולצו ילדי היהודים או לעזוב את בתי הספר האיטלקים ולייסד להם בתי ספר משלהם, או להתחנך על ידי כומרים קאתולים. המיעוט היהודי באיטליה עומד כעת לפני הפרובלימה היהודית: או לשכל את ילדיו או לפתוח רשת בתי־ספר יהודיים.

התחלתי באיטליה בתור ארץ יוצאת מן הכלל. הפרובלימות שלה הן בעלות אופי רוחני ולא כלכלי. כשאתם נפרדים מהשמים הכחולים של איטליה ופונים הלאה צפונה ובאים במגע עם הקהלות, שמספר היהודים בהן הוא יותר רב ושהמצב הכלכלי הוא יותר מסובך, אז הנכם נצבים פנים אל פנים עם מצב המעורר רגשי דאגה מרובה גם בלבות האופטימיסטים ביותר.

הנה הריפובליקה הצ’כוסלובקית. גם בריפובליקה זו שבקרתיה רק לפני שבועות אחדים, מספר היהודים הוא קטן בערך. בצ’יכוסלובקיה אין אנטישמיות. ראשי הריפובליקה הצעירה הזאת הם אנשים בעלי השקפות ליברליות. כל איש באמריקה מכיר בגבהם המוסרי של אנשים כמסריק ובנש, שאין לחשדם באנטישמיות בשום אופן. אבל למרות המגמה הכללית של הריפובליקה הצ’כוסלובקית קיים שם מצב הפועל באופן אבטומטי בניגוד לאינטרסים של הצבור היהודי. היהודים שייכים שם ברובם למיעוט הגרמני. בימי מלוך האוסטרים נחשבו היהודים עפ"י שפתם לגרמנים, ומשום זה נמצאים היהודים בריפובליקה חדשה זו בצד אלה שהיו מטרה לחצי המלחמה הכלכלית. התעשיה, החקלאות והמסחר עוברים לאט־לאט לרשות הצ’כוסלובקים, ומצב הגרמנים שהיה מבוסס בימי המשטר הישן הולך ורפה; ומכיון שהרוב הגדול של “גרמנים” אלה הם יהודים, הולך הבסיס הכלכלי של היהודים ומתמוטט מתחת לרגליהם. בצ’כוסלובקיה היה נמצא תמיד מספר גדול של קהלות ישוביות וכפרים יהודיים ועכשיו לא נשאר שריד מבעלי האחוזות הגדולות בין האכרים. הקהלות הקטנות של היהודים נמחות במהירות כה רבה, עד שבעוד שנים מעטות תמצאנה בצ’כוסלובקיה רק שתים או שלש קהלות גדולות: פרג, פרשבורג וברין. היהודים שם יהיו מוכרחים לשוב לחיי הגיטו. וזה מתהוה בארץ ששם אין שליטה לאנטישמיות, המכוונת להציק ולהרע ליהודים.

בגרמניה מתהווה פרוצס דומה לזה. הקהלות הקטנות בטלו ולעומתן הולכות ומתרבות הקהלות הגדולות על כל הסימנים של גיטו.

בעזבכם את הארצות האלו שמצבם עדיין מוצק בערך ובלכתכם לפולניה, רומניה או לארצות הגובלות עם רוסיה, הנכם נפגשים שוב בתופעה זו, אבל במדה יותר גדולה ויותר עצומה. מי שלא בקר ולא חקר את מצב היהדות בפולניה איננו יכול לשער עד כמה הוא נורא. גם זולת האנטישמיות והשאיפה לדחוק את רגלי היהודים, יש שם גורמים להריסת מצבה של היהדות הפולנית. היהודי עסק תמיד במסחר ובתעשיות זעירות. שני אלה קשורים ואחוזים זה בזה. איש בעל תעשיה פעוטה הריהו סוחר. השוק לתעשיה שלו היתה רוסיה, שוק שהגיע ברחבו עד פרס. דבר רגיל היה לפגוש סוכנים מורשה, לודז ושאר המקומות בקווקז, באוראל ובגבול פרס. כעת, בגלל המצב הפוליטי והמחיצה שבין רוסיה הסוביטית ופולניה, נסגר שוק זה ואתו יחד נהרס מצבם של אלפי אנשים. באופן אבטומטי נתרוששו יהודים רבים שמצאו להם מקודם לחמם בכבוד.

בפולניה ניכרת מגמה להעדיף את היסוד החקלאי על התעשיתי, מפני שאין בכוחה של פולניה, אחרי שאבד לה השוק הרוסי, להתחרות עם גרמניה. אדמת פולניה נמצאת לא בידי היהודים, אלא בידי הפולנים וכתוצאה מזה תלויים חיי היהודים באויר. את המסים הכבדים בפולניה מטילים על אוכלסי הערים, והיהודים, שהם יושבי הערים, נאנקים וכורעים תחת נטל סבלם. שתי סבות אלו, גם בלי המשפטים הקדומים נגד היהודים, מספיקות כדי לגזול את הלחם מפיות מאות אלפי איש.

בעת האחרונה הנהיגה הממשלה הפולנית שורה של מונופוליות לכוהל, טבק, גפרורים וכו'. מונופוליות אלו הרסו את מצבם של שלשים אלף יהודים בערך. ואין כל פלא שבלשכות העליה שלנו בפולניה נלחמים ממש על כל וויזה לארץ־ישראל. לצערנו נענה רק אחד מעשרים; תשעים וחמשה אחוזים שבים בידים ריקות.

מצב כזה הוא באמת קטסטרופה כלכלית. אתם רואים לפניכם מיליוני אנשים, שרכושם ופרנסותיהם הולכים ופוחתים מיום ליום. ואם תוסיפו לזה עוד את ההכרה שאין מקום לאן ללכת, שאין כל תקוה ותוחלת, אין כל אמונה במחר, אז לא יהיה לכם עוד צורך בפנטסיה עשירה כדי להשלים את התמונה.

מצב זה נוגע “רק” לשלשה ומחצה מיליון יהודים שיש לנו היכולת לראותם בעינינו. מעבר לגבולות פולין נמצא קבוץ יהודי אחד שאפשר לנו רק להקשיב לקולו מרחוק, זוהי – היהדות הרוסית. יהודי רוסיה נתונים בין הפטיש והסדן – בין האכרים ובין המעמד השולט. היהודים היו נמנים שמה, לרגלי מצבם, על המעמד הבינוני, הם היו סוחרים ותגרים. כעת אין ליהודי מקום בחיים הכלכליים של רוסיה. והוא הולך ומתמעך בין הריחים והרכב. בקצרה – בשטח הגדול שבין הוויסלה והאוראל נמצאים עכשיו מיליוני אנשים חיים, שבשם יהודים יכונו, המפרפרים בין החיים והמות.

דוגמה אחרת הן ארצות הבלקן. בסלוניקי התקיימה תמיד קהלה עברית חזקה. היא הצטיינה בין כל הקהלות העבריות שבעולם. היו בה כל היסודות של צבור עמל. כל העבודה בנמל החשוב של סלוניקי היתה נעשית בידי היהודים. אניה שהגיעה לסלוניקי ביום השבת לא נפרק משאה, מפני שכל הסבלים היו יהודים. על סלוניקי, כמו על יון בכלל, עובר כעת משבר פוליטי וכלכלי. תחת השגחתו של חבר העמים מחליפות כעת יון ותורכיה את נתיניהם. אך נראה הדבר, שבעד כל איש יוני הבא ליון מקושטא מחויב יהודי להגר מיון… המהגרים היונים הבאים לסלוניקי תופסים שם את מקומות היהודים, ועל כן אפשר כעת למצוא בתל־אביב צבור יהודי סלוניקאי שהולך וגדל כמו הצבור מלודז, שבא שמה לאו דוקא מתוך התעוררות ציונית אלא מתוך דוחק כלכלי. ההגירה לא"י הולכת וגדלה מיום ליום – והיא מאיימת לפרוץ את גבולות הקונטרולה שלנו. זוהי עובדה חשובה ורצינית, שאני מוצא לנחוץ להדגישה.

עד העת האחרונה היתה ההגירה לא“י על פי בחירה. עד עכשיו היינו אנחנו מכניסים אנשים לתוך הארץ. אנחנו דאגנו לבואם, אנחנו הכינונו עבודה בשבילם. המספר היה מסוים ומוגבל. בפרוצס זה בא מעכשיו שנוי נמרץ. ההגירה כעת היא טבעית, או אולי אי־טבעית. ההגירה זורמת אל הארץ והמהגרים באים במספר רב. הננו מוציאים כעת בארץ־ישראל חצי מיליון לי”ש לשנה. אילו הוצאנו פי שניים או פי ארבעה, כי אז היתה הארץ יכולה לקלוט יותר. כעת באים לא"י כאלפים מהגרים בכל חודש, ואם לא ישתנה המצב, תגדל ההגירה בקיץ הבא עד לשלשת אלפים איש ויותר לחודש.

אין כל ספק שהגירה כזו היא כוח גדול ועצום, מפני שמספר גדול מהמהגרים באים באהבה ובהתלהבות לארץ. רבים באים שמה מפני שאין להם מקום אחר לפנות אליו. הם אינם יכולים לחזור והם מוכרחים או להצליח או להכחד בא“י. אין אני חושב שא”י מסוגלה כעת לקלוט לתוכה מספר בלתי מוגבל של מהגרים, ואפילו המספר שהיא קולטת עכשיו הוא מעשה נסים ממש. הנני בטוח שלו נחקרה השאלה לפני שנה אם מסוגלה הארץ לקלוט לתוכה אלפים מהגרים לחודש, כי אז היו המומחים שלנו עונים על זה בשלילה. יש לנו אבן בוחן ביחס למצב: בא"י אין עכשיו מחוסרי עבודה.

שגשוג הערים בא“י מתהווה במהירות רבה וביחוד ניכר זה בתל־אביב הקולטת לתוכה קרוב לחמשים אחוז מההגירה הנוכחית. תל־אביב ממלאה את אותו התפקיד בא”י העברית, שניו־יורק ממלאה בהגירה היהודית באמריקה. אמריקה יכולה לקיים אורגניזם ענקי כניו־יורק, מפני שמחוץ לעיר זו נמצאת ארץ ענקית, אבל א"י איננה יכולה. הסכנה היא בזה ששטף המון רב לעיר לא רק שלא יחזק את עמדתנו, אלא עלול להזיק לנו, מפני שהעיר תלויה בכפר ובשביל התפתחותה הנורמלית של המולדת העברית מן ההכרח הוא שהעיר העברית תהיה תלויה בכפר העברי. הנחיצות העיקרית היא כעת ליצור שווי משקל בין העיר ובין הארץ בכללה.

אין כל ספק שיש שאיפה מצד חלק מן היהודים בא“י, ביחוד מצד היהודים הבאים מפולין, להשתרש בקרקע. מגמה זו ניכרת באופן בולט גם בין ההמונים האדוקים בדת. בורשה ניכר כעת רעבון לאדמה. ורעבון זה יוצר גן־עדן בשביל סוחרים וספסרי קרקעות; גן עדן לספקולנטים. במשך ששת השבועות האחרונים נוסדו בורשה, כך מוסרים, מאה וחמשים חברות לקניית אדמה בא”י; מאה ועשר מהן, אולי אפשר להטיל ספק בממשותן; ארבעים קיימות באמת. ארבעים חברות אלו אספו הון הגון ואם יעבדו בכוחות מאוחדים, ויתכוננו במישרים, אז עשויות הן לפעול בשנה אחת יותר מאשר ישיגו במשך שנים רבות אם יעבוד כל אחד ואחד לבדו.

חובתנו כעת היא לדאוג לכך שההתעוררות לא תיהפך לאכזבה ולא תיעשה מין תנועת שבתי־צבי, חלילה. אנו עומדים בפני כוח ענקי המסוגל גם לבנות את א“י וגם להחריבה, וחובתנו היא להכיר את האחריות הגדולה המוטלת עלינו במלואה. אנחנו עומדים עכשיו – אם רוצים אנו בכך או לא רוצים – לפני הגירה המונית עצומה לא”י. מן ההכרח שיוצר שווי־משקל בין העיר והכפר, על ידי זה שנדע איך להשתמש בשאיפה הבולטת בין היהודים, וביחוד בין המעמד הבינוני ובין היהדות האורטודוכסית, להשתרש בקרקע. ההסתדרות הציונית לא הכינה עדיין את עצמה בשביל טפוס חדש זה של הגירה. ההסתדרות הציונית נמצאת כעת באותו המצב שנמצאה בשנת 1917 בימי פרסום ההצהרה הבלפורית, שנדחקה אז פתאום מפנתה הצרה לתוך העולם הגדול. היא היתה נאלצה אז להסתגל לשיטות עבודה חדשות. בפרוצס הכלכלי של בנין א"י הננו נמצאים מחדש במצב מעין זה שנמצאנו בו אז.

כולנו שמחים ומתגאים בהתפתחותה של התעשיה בא“י בעזרת היזמה הפרטית. אבל דברים כה נחוצים כמו רכישת אדמה, עבודות צבוריות, נמל, כוח חשמלי וכו', אינם יכולים להוצר ע”י יזמה פרטית. הללו יבואו רק בעקב עבודתן של הסתדרויות צבוריות. למטרה זו יש לנו שני מוסדות: הקרן הקיימת וקרן היסוד. וחובתנו היא – לאזור את כל כוחותנו ולהגדיל את פעולת שתיהן. אם תוכל קרן היסוד להעלות את הכנסתה השנתית למיליון לי"ש, אז יפתחו שערי הארץ לפני עשרות אלפי מהגרים חדשים.

בטוח אני שהגירה של אלפים איש לחודש הוא דבר אפשרי. דבר זה יוכל לצאת לפועל רק ע“י קרן היסוד והקרן הקימת, ובקרוב – כך אני מקוה – גם ע”י הסוכנות היהודית.

בשנה זו מחויבים אנו לכל הפחות להכפיל את ההתאמצויות. השעה דוחקת. מצב עמנו דוחק. כל יום ההולך לאיבוד הוא אבדה שאינה חוזרת בשבילנו. האחריות להצלחה או לא־הצלחה מוטלת כולה על שכמנו אנו. חובתנו – להצליח!