ממכונות “אתא” לחבירות בכנסת 🔗
כלכלנים רבים ושונים הטעימו את חלקם המיוחד של היהודים בפיתוח ענף הטקסטיל וההלבשה. במזרחה של אירופה צמח יער ארובות אדומות של בתי חרושת בלודז' ובביאליסטוק, אשר יהודים בנו אותם, שיווקו תוצרתם למרחקים, עבדו בהם, הלבישו עמים וצבאות בתוצרתם. ולשנים ראינו את “לודז’יה” במבואות חולון ואת “אתא” במבואות חיפה והפועלים (בעיקר הפועלות) העובדים בהם. הבה נספר על דרכו של אחד מהם, אחד מני רבים: ישראל קרגמן.
ל' שנה הוא בארץ – ורוב שנותיו קודש לענף, בו הוא משקע עמלו זיעתו ונפשו. אוירת בית החרושת “אתא” שהמולה ותנועה עומדות בה – אוירתו, וכל מעייניו, לחדור לצפונות המפעל, לחקרו, להעלות פריונו.
יליד ברדיצ’ב, חניך החלוץ הבלתי-ליגאלי, נאסר בקבוצת ההכשרה “משמר” בקרים וארבע שנים היה בגירוש. הפרעות שפקדו בית אבא, ותלאות הגירוש, נחתמו בזכרונו. הוא “הוחלף” (היינו, הורשה לצאת ללא רשות לחזור לארץ הולדתו) – ועלה לארץ ישראל המסוערת במאורעות אב תרפ"ט.
שנות יסורי הקליטה, אבטלה ונדודי עבודה – בעיר ובמושבה, בפרדס ובבנין, במכונאות וביישור חולות, בהקמת צריפים וסלילת כבישים, עד שהגיע לעבודה ב“אתא” – המפעל בה"א הידיעה והנודע בענף הטכסטיל. כאן מתחיל הוא עבודתו כפועל פשוט בחפירה, בסבלות ובעבודה הקשה ביותר (היא חריכת הבדים – סילוק באש של סיבי הכותנה המפריעים לצביעתם) ועובר למטווייה בה הוא מתמחה באומנותו, עובד ומשמש מדריך מקצועי עד הליכתו לכנסת.
ברוב הערכה הוא מציין את משלחת פועלי הטכסטיל שיצאה מטעם ההסתדרות להשתלמות בארצות הברית. “שיטות עבודה חדשות למדנו – מספר הוא – ובזכות הלימוד העלינו יעילות העבודה בממדים ניכרים ושיפרנו את תוצרתנו! יש הכרח ללמוד באורח קבע ולהתקדם בהלכה ובמעשה – ולכך מקדיש אני עתותי. הענין הגדול שלי הוא בטכסטיל, שאף במקורותינו הקדומים סמוכין לו. גם המצאתי מונחים, וכתבתי בעניני העבודה. מאוהב אני במקצוע.
“מקצוע יהודי" – מעיר אני. “לא“, טוען הוא, לא דייקת. יהודים פעילים היו בעיקר בענף האריגה, מה שאין כן בענף הטוויה, אולם בארץ כבש הפועל העברי את כל ענפי המקצוע לתהליכיו, למן עיבוד חומר-הגלם – היא הכותנה הנפלאה של שדותינו. ואשר לכותנה הרי היא כבר גודלה לפני מאות שנים – לעדותו של הנוסע ויליאם בראון מ- 1792 – ליד עכו, ונשלחה אז למצרים. במקורות קדומים אין סימנים לגידול כותנה בארץ, או נכון יותר ל”צמר גפן", שדומים עלי הכותנה לעלי הגפן.
ודאי: היו הון יהודי ויזמה חלוצית ומומחים. אולם בלא חלקם של הפועלים לא היה קם הענף על מפעליו. זאת מאשר ישראל קרגמן – וגם חייו אישור הם לכך. והוא מפליג בשבח “אתא”, כשרו וציודו ויעילותו. “ניהלתי השביתה הגדולה שהיתה במפעל – מספר הוא – ב- 1948, אך היא כיוצא מן הכלל בכלל היחסים התקינים", (מאז נכתבו שורות אלו נתרחשה במפעל השביתה הגדולה והידועה, אך אין בנו כדי להפריך הנחת-היסוד הזאת).
משהציג ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון בפני מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל את רשימת המועמדים לכנסת השלישית, הוא העיר, בין היתר:
“החידוש ברשימת מועמדים זו לעומת רשימות קודמות הוא בכך, שזו הפעם הראשונה מופיע בה פועל חרושת, החבר ישראל קרגמן, הנושא בנאמנותו ובגאון גדל העבודה באופן אישי במשך הרבה שנים”…
אין להשחית מילים ולתאר, עד מה הפעימה הודעה זו לבו של האיש, אך גם נתעוררה חרדה בו, היעמדו לו נסיונו וכשרו להרים תרומה משלו לרשות המחוקקת העליונה במדינה, וגבר הרצון להצדיק השליחות הרמה שהוטלה עליו. וחרדה זו לא הרפתה ממנו משנקרא לדוכן הכנסת למסור את הצהרת-האמונים: “מתחייב אני"…
ביציע יושבת רעייתו, אשת עמל מנעוריה, שעיצבה ביתה וחינכה ילדיה ברוחה. רבים המברכים אותה ואת בעלה. ובין המברכים ראש הממשלה, לאמור: “תמשיך להיות אדם אחראי כפי שהיית עד כה – וזה הרבה מאד!”…
חלפו רגעי החג – והתחילו ששת ימי המעשה. ישראל קרגמן צורף לועדת הכספים ולועדת העבודה. ומעתה הוא נוטל חלק פעיל בתחום עניני המשק והכלכלה הקרובים ללבו, אף מביא הצעות חוקים לכנסת, מגלה פעילות והתמדה, מתייחס בכובד-ראש לתפקידיו – מדייק תמיד בהשתתפותו בישיבות, כאשר הורגל לדייק בשלוש עשרות שנות עבודתו. שקוד בקריאה ובלימוד חומר הכרוך בתפקידו “ואז מתברר לי מה מעט אני יודע, ועד מה חייב שליח צבור ללמוד וללמוד”.
ואולם, סגולתו העיקרית, כנבחר פועלים, היא, דומה, בקשרים ההדוקים עם פועלי חיפה והקריות, והוא מרבה לבקר (ברכיבה על אפניים) בבתי-החרושת ולשוחח עם פועלים במקומות העבודה, ונענה לשאלות ומשאלות הרבים בעל-פה ובכתב. וחייו, כקודם, – חיי פשטות ומאמץ ושליחות נאמנה.
ועם זאת, בשעות הפנאי, הוא רושם רשימותיו ותגובותיו הפובליציסטיות, שכולן נובעות מחיי העבודה והמעשה וטפוסי להן כינויין: “הגיגים בעבודה".
ולבסוף – משהו “פרו דומו סוא”?.
– חיוך פושט על פניו החיוורות, הגרמיות, ודבריו בצמצום:
– “הבן, חבר נחל עוז. הוא גדל בבית אשר בקרית חיים, אשר רוח תנועת העבודה שורה עליו. גם הרעיה – מציין הוא בגאווה – פועלת היתה, פועלת בנין ברחוב בן יהודה וסוללת כבישים בתל-אביב… והוא עצמו אוהב עבודה מאז עבד בהכשרה בקרים ובירא עצים בגירוש סיביר, וטעם יצירה הוא טועם בה. ועם זה כל ימיו עסקן (שלא על מנת לקבל פרס) בהסתדרות, ציר קונגרס, חבר הכנסת, מעל לכל – פועל עם הפועלים בעבודה, בבית החרושת, בועד הפועלים. פועל טכסטיל ישראלי.