לפני חמשים שנה כתב אברהם גיגר לאשתו בדבר ספריו, ששלח במתנה להאוניברסיטה ביינה במלאת לה שלש מאות שנה: “מובן מאליו, שאת יהדותי לא הזכרתי כלל, אלא שזו נכרת מתוך ספרי עצמם וגם מתוך חתימתי”…
ואם עוד לפני חמשים שנה כבר היה דבר זה, – שאין צורך להזכיר את היהדות בפירוש ואפשר לסמוך רק על החתימה, – “מובן מאליו” לאדם גדול כגיגר, אין עוד כל פלא, כי בימינו נעשה “מובן מאליו” גם להאנשים הקטנים ההם, שבגרודנה ובווארשה קוראים להם “נאורים”.
“אין צורך להזכיר את היהדות מפורש; דיה לה שתהא נכרת מתוך החתימה”, – זוהי השיטה. ובסתר לבם מתפללים “הנאורים” שבגרודנה ובווארשה, שגם מתוך חתימתם לא תהיה יהדותם נראית. כמה שבחים וכמה הודיות היו משבחים ומודים בכל יום, אלו נמצא להם אותו הכובע האגדי, העושה את האדם לאינו-נראה.
לפני שבועים מתה בגרודנה הסופרת אֶליזה אורזישקה. גדול היה האבל לכל בני פולניה, כי על כן סופרת גדולה היתה אורזישקה וכל ימיה ידעה לספור את דמעות עמה ולשימן בנאדה. ואולם דמעה אחת, חמה וטהורה, היתה שמורה לה באוצרה גם לנו היהודים. וכשבאו בני עמה של הסופרת לחלוק לה את הכבוד האחרון, נשתתפו גם היהודים באבל הנהדר הזה. צריך היה להשמע גם דבורנו אנו, המיוחד לנו, בשעת ההלויה.
צריך היה להשמע ולא נשמע, – כי על כן “אין צורך להזכיר את היהדות מפורש; די לה שתהא נכרת מתוך החתימה”…
בשעה שנתאספו “נאורי” גרודנה להועץ על השתתפות היהודים בהלויה, נמצא בקרבם אדם אחד (או שנים) שעמד על דעתו, כי ההספד, אשר יאמר בשמם של היהודים, צריך להאמר גם בלשונם של היהודים. היהודים חייבים להביע את יחסם להנפטרת בתור יהודים. ונחלטה החלטה: בא-כוחן של ההסתדרויות היהודיות ידבר יודית. הפולנים, מסדרי ההלויה, הסכימו לזה. אבל המחליטים עצמם לא ישנו כל אותו הלילה. לא יכלו לסלוח לעצמם, כי “נכשלו” מתוך פזיזות בהחלטה כזו. יודית? אל ההלויה יבואו גם גדולי הפרוגרסיסטים מקרב הפולנים, והם, הפרוגרסיסטים, הלא הטילו חרם על הלשון היודית. למחר חזרו “נאורי” גרודנה ונתאספו ובקשו לבטל את לההחלטה של אתמול: יֵאמר גם הספדם של היהודים פולנית. ישמעו ה“פרוגרסיסטים” וישמחו! אבל אותו האחד (או השנים), שדרש דוקא הספד יהודי, עמד “במרדו”. לפיכך נעשתה “פשרה”: יהודית אסור; ה“פרוגרסיסטים” גזרו עליה. “יֶזנזִיק הֶברַיסקי” – מותר: הכל יודעים שזו, הלשון העברית, אינה אלא שריד “קודש”, ואין אסור חל עליה. ובכן הוחלט, שההספד יאמר עברית. וכשנודע, שהשלטון המקומי חוכך לאסור הספד עברי, נסע אחד הפולנים להגוברנטור וקבל ממנו את הרשיון הדרוש לכך. והכל שריר וקיים.
ההלויה נערכה ברוב פאר והדר. שני שלישים מן המשתתפים בהלויה היו יהודים. הגיעה שעת ההספדים. “הנאור”, שדבר בשמה של קהלת היהודים בווארשה, דבר, כמובן, פולנית; מתחלה שכח להזכיר את היהודים, ורק לבסוף הזכירם כלאחר יד. ובא-כח ההסתדרויות היהודיות, מר יפה, שצריך היה לישא את ההספד העברי, לא הוזמן לעלות על הדוכן. סוף סוף לא נאמר ההספד העברי…
מר יפה עזב את ההלויה ותבע את עלבון היהודים מאת מסדרי ההלויה. מר יפה דרש מאת שולחיו, “נאורי” גרודנה, שגם הם ישתתפו במחאתו נגד המסדרים, אבל הם לא נענו לו: מה בכך אם לא נאמר ההספד העברי? הן נאמר ההספד הפולני של היהודים, ו“מתוכו מוכח”, שידעו היהודים להוקיר את הנפטרה. ואולם מר יפה לא חדל מלתבוע אל העלבון, ואז הוברר, שאותו “הנאור”, שבא לגרודנה מווארשה, הוא שדבר על לב המסדרים ובקשם לבל יתנו להספד עברי להאמר, והוא "לקח על עצמו את כל אחריות הדברים ".
הנה כי כן, לא באשמתם של הפולנים לא נאמר ההספד העברי, אלא באשמתם של יהודים, של “נאורי” גרודנה וחברם “הנאור” הווארשאי.
יכתב נא הדבר לזכרון! –
העולם 1910