חמשה קנו ישיבה במכונית היורדת לתל־אביב, ומהם כבר החלו שנים־שלושה מראים אותות התמרדות ורטן, על הששי, האלמוני, החסר עוד ומעכב את הנסיעה. השתדל הנהג הגברתן, בעל העינים המזרחיות הקודרות, הערמומיות והלוהטות – שהיה מצחצח אותה שעה את הזגוגיות הקדמיות של מכוניתו באהבה רכה זו, בה מלטף הבידואי את סוסתו המיוחסת – להוכיח לקצרי־הרוח, כיד הפילוסופיה העגלונית הטובה עליו, שמידת החפזון אינה מידה של ימי מלחמה; אדרבא, מעולם עדיין לא אירעה תאונה למכונית החונה במקומה. וסיים בדברי נחמה לנוסעים, שפלישתם לתל־אביב, על כל־פנים, לא תאחר יותר מפלישת בעלי־הברית לגרמניה השדודה.
וכיון שנגע בפרשה זו של מאורעות עולם, דומה שסיתם, לפי שעה, טענותיהם של קצרי־רוח. האחד, שפניו גרומים ומכורסמים ועיניו חוסות בצל משקפים גדולות וכהות, שלף מתיקו המנופח צרור ניירות מוצהבים, דומים לתעודות של משפט ארוך וממושך, והתחיל מעיין בהן בעין אחת, כשעינו האחרת פוזלת לצד הבחורה היושבת על ידו, מכורבלת בתוך מעיל־פרוה שחור, כבד, ושקועה בדומית גאוה כבדה עוד יותר, ושתי עיניה המעוגלות מתרוצצות לכל ארכה של מדרכת הרחוב. ודאי מחכה למישהו, החליט בעל התיק מתוך אכזבת־מה.
עוד אחד, כרסתן לועס ממתקי־גומי, שצייד עצמו בעתונים מצוירים מן הביתן הסמוך, היה מדפדף בעתוניו בזהירות, כמי שמהלך עד ברכיו במים, משהה עינו על קריקטורות שאינן מבדחות ומקמט מצחו על הלצות, שנבצר ממנו לתפוס את עוקצן. שכנו על הכסא שמימינו, לבוש בגדי פועל, שלפי סימני הפיח בלחייו הנפולות יצא זה עתה מסדנתו, לא הכין מזון רוחני משלו, אלא הסתפק בעתוניו של לועס־הגומי, והיה מציץ מעל לכתפו של הלה, קורא בעת ובעונה אחת אתו ומחכה בסבלנות עד שיהפוך שכנו את הדף הבא, והחיוך הרחב שהופיע על שפתיו מפעם לפעם העיד שהוא דוקא תופס את עוקצן של הבדיחות והקריקטורות, אף על פי שלא שלם את מחירן.
המשורר הצעיר בר־אוני היה הנוסע החמישי, שמושבו, ליד הנהג, שיוה לו מעמד עצמאי יותר משל חבריו למסע: רוצה, מפנה־ראשו אחורנית ונוטל חלק בשיחה, רוצה, מביט ישר נכחו ומונה מספר לבנות־ערב, שמשוטטות בירושלים, וסלי פרחים על ראשיהן. ואילו הפעם לא ביקש בר־אוני לראות אף את אלו. המבט הנחוש בעיניו הכחולות, המחודדות, מתחת למצח הגבוה, המתקמט קודם זמנו, והפרעות בבלוריתו העבותה, המתנפנפת כדגל ברוח, העידו הפעם לא רק על מרדנות של משורר צעיר, אלא גם על אכזבה רצינית וכנה. הוא חש עוד בראשו מרוב הדברים שגיבבו סופרי עיר־הקודש באספתם אמש, בשאלה המטרידה אותו ביותר: “סיפור ארצישראלי מנין?” הוא בא לאותה אסיפה, במיוחד, מתל־אביב, מתוך תקוה לשמוע משהו חדש, מאלף, מורה דרך לעתיד, והרי הוא חוזר כעת כלעומת שבא, ריק, נבוך, מיואש. אם מחוסר יכולת, ואם מתוך התרפקות על צללי עבר רחוק, נמנו וגמרו כולם כאחד, שעדיין לא הגיעה שעתו של הסיפור הארצישראלי. הוא ועוד שנים שלושה מבני חבורתו אמנם טענו מה שטענו. הייתכן? אור לוהט ומסנוור זה של שמש הארץ, ערייתם המדכאה של הריה, ריחם המשכר של פרדסיה, ססגוניותה של ירושלים, תכלת ימה של תל־אביב, הודו הפראי של הכרמל, רינת מי תהום במושבות, הסתירה התהומית בין ישן וחדש, מחוז ונוף שלו, עדה ועדה והווי שלה ולחן שלה – המכל אלה לא יקום סיפור ארצישראלי ראוי לשמו? וכעת זכר את תשובתו העגומה, הפאטאלית, של אותו סופר זקן ומכובד, שניהל את האספה – ספק תשובה, ספק הרהורים בקול רם: “אנו הותיקים שעלינו מגלות אירופה, הרי זו מחלחלת בעצמותינו כל הימים, ואין לנו תקנה. שמא אתם ה”צברים“, עילויי הר־הצופים, הפטורים מענשו של נטל זה, תקבלו על עצמכם לצור בבואה לחיי הארץ?”
היה בר־אוני תמה לסוד כשלונותיו, שלו ושל חבריו, ביצירת סיפור, שתהא בו מן השלימות שבאמנות. כי אין להכחיש: מהם שיצירתם מגומגמת ומעומעמת, ומהם שנוקטים נעימה רמה מלכתחילה, ויוצא קולם מזויף וצורם את האוזן. מהם אהבת־יתר לנושא מעבירה אותם על ראייתם הנכונה, ומהם שפע הצבעים שמציפם מקרוב ושלא למדו עוד לרחק עצמם ממנו כדי פרספקטיבה ראויה, מטיל אותם במבוכה, לאין תקנה. על אלה האחרונים מנה בר־אוני גם את עצמו. שמא צדק מי שטען: תפסת מרובה לא תפסת? יש אולי להתחיל בקטנות. למנוע, לפי שעה צבעי־שמן ממכחולך. דייך במלאכת השרטוט. קו לקו, תו לתו. אך כאן שוב רגז לבו. והנוף הארצישראלי עתיר־הגוונים, הרקע המסתורי העתיק של העולם המתהוה כאן, מה תהא עליהם? דיברו שם על סינתיזה. סינתיזה! היכן היא לכל הרוחות?
“הנה היא!”, נשמע פתאום קול מנסר ואומר. קול אשה ספק רוגזת, ספק שמחה למראה עיניה. בר־אוני הפנה את ראשו, כאומר להסיח דעתו מן היתוש המנקר במוחו. הקול קול הנוסעת המכורבלת בפרוותה השחורה והוא מכוון לאשה קטנטונת ושמנמונת, שהופיעה ליד המכונית, אף היא עטופה פרווה, אלא שפרוותה מצבע הטבק, ופניה המשולהבים ותלתליה הנוקשים מעידים שיצאו זה עתה מתחת סוכך החשמל במכון ליופי. בבת אחת הפנו גם עורך־הדין הממושקף, גם הכרסתן לועס־הגומי והפועל המפוחם שבשכנותו את ראשיהם אל הבאה, שריח בשמיה הטובים גירה את נחיריהם ועורר את סקרנותם הגברית.
“חוששת הייתי, שלעולם לא אגיע עוד לכאן”, אמרה פרוות הטבק כמתנצלת. “חיכיתי בתור, ושוי בנפשך – קדמו לי שתי תימניות. ודאי משרתות או מלצריות. חשבתי שאתפקע!”,
“הללו מרויחות הון, בימי־מלחמה אלה”, השיבה הפרווה השחורה בנעימה עגומה. “אין תקנה לדבר. אך את עלי למכונית, ונזוזה”.
“הריני משגיחה על המזוודה שלי, שיקשרנה הנהג כהלכה. יש בה דברים העלולים להשבר.”
“את, הרי הלכת לאותה מכירה פומבית,” אמרה הפרווה השחורה, בעוד שפרוות־הטבק עולה וצונחת סוף סוף על ידה. “מצאת מציאות הרבה?”
פרוות־הטבק שוב העיפה עינה לאחורי המכונית, שם עוד היה הנהג עוסק בקשירת המזודות, ולא פתחה פיה עד שזזה המכונית. “כעת אספר לך מעשה נורא, חביבתי, חייך, נורא ואיום.”
“הלכה חמורך!”, אמר בר־אוני בלבו, כשמח לאיד עצמו. “בעוד שתי נשים מפורכסות אלה מספרות זו עם זו, שוב לא תוכל להתרכז בשום מחשבה. שכח את סיפורך הארצישראלי!” ובעוד הוא מקבל עליו מאונס דין של בטול מחשבה למשך כל שעת הנסיעה, קיבלו עליהם שאר הנוסעים מרצון. עורך־הדין הממושקף שכנראה היה מקוה עוד לפתח של היכרות עם הפרוה השחורה הסמוכה על ידו, דלה נרתיק־כסף מכיס עמוק במעילו והציע בפנים מחייכות סיגריות לה ולחברתה, שסירבו שתיהן לקבלן, ובכל זאת השיבו לו חיוך מנומס. בעל העתונים סגרם וקיפלם והניחם על ברכיו, מוכן מכאן ולהבא להפיג את שעמום הנסיעה בדברי רכילות של נשים נאות והפועל שנתבטל מקריאתו, בעל כרחו, היה מגנב מבטים חטופים וזעומים לצד שתי הפרוות היקרות ומנסה כוחו באומד מחירן.
“עד היכן הגיעו הדברים!”, נתמשך קול צלול ובוטח בעצמו מקפלי פרוות הטבק. “קבצנית כמותה, שאין לה אסימון מחוק משלה, מעיזה לבוא אף היא למכירה כזו, שמשכה סלתה ושמנה של תל־אביב כולה לבוא לירושלים! אגרטלים עתיקים דרושים לה, ליאקית זו! יכול לומר, בלא אגרטל עתיק אין חייה חיים!”
“יקירתי”, הפסיקה אותה הפרווה השחורה, “במי את מדברת?”
“הא כיצד?”, נתנה בה פרוות־הטבק זוג עינים תמהות. “אין את מכירה גזוזת־שער זו, שמתגוררת בדירת הגג של ביתי?”
“זו!”, קראה – צעקה, כמעט – חברתה, שהכניסה במלה אחת זו משמעות כפולה ומכופלת, שלא ניתנה כביכול לגלות אלא לצנועים.
“זו”, השיבה המספרת באותה נעימה עצמה. “שוי בנפשך, נוסעת אני בטאקסי מתל־אביב ועוברת על פני מכונית־משא, מלאה תפוחי־זהב, ועל הערימה יושבת היא, בשמלת־החאקי הנצחית שלה, יושבת ומצפצפת.”
“מצפצפת! – באמצע הכביש?”
“הרי היא מצפצפת תמיד – בבית וברחוב. סגולה בדוקה לקיבה ריקה, חביבתי. אלא שהוסיפה עוד עזות על חוצפה ונופפה ידה אלי, בעברי. בחיי, פני הסמיקו מבושה בפני הנוסעים. ולהיכן היתה נוסעת על גבי תפוחי־הזהב, לדעתך? ישר למכירה הפומבית בביתו של הקולונל האנגלי!”
“ודאי להוטה אחרי מציאות?”
“טעות היא בידך, חביבתי. אין מציאות במכירות הללו, ואשמות אנו עצמנו, מין הנשים שלנו, שמתחרות זו בזו בהעלאת המחירים, עד שכל הענין כמעט שאינו כדאי. שוי בנפשך, אותו אגרטל, שאמרתי לספר לך עליו, נקבו מחירו בקאטאלוג בשלוש לירות ונמכר בשתים־עשרה!”
“אח – את רכשת אותו?”.
“סבלנות, חביבתי,” השיבה פרוות־הטבק, שלא היתה מוכנה להקדים אחרונות לראשונות, בשום פנים. היא הרגישה בסקרנות הגוברת של הנוסעים, שעשו אזניהם כאפרכסת, וקרצה בעינה לחברתה מתוך קורת־רוח יתרה. “ובכן, מתברר שלא באה צפצפנית זו אלא לשם אותו אגרטל מן המאה השמונה־עשרה.”
“ומה צורך ראתה באגרטל דוקא?”
“הרי זו טענתי שלי – מה צורך ראתה באגרטל דוקא! הגיעי בעצמך: מתגוררת בדירה בת חדר אחד: שימשה פעם חדר־כביסה על הגג, אלא שבעלי ביקש להגדיל את הכנסות הבית, והוסיף מקלחת, ומקבל שכר־דירה. ובחדר אין לה אלא ספה רעועה, מכוסה מרבד ערבי, נוקשה ומחוספס, ארון צולע למעט הסמרטוטים שלה, עם מדף מיוחד מבחוץ – לסירים וצלחות מספר, שולחן קטן ונמוך, כמו בגן ילדים, עם שני שרפרפי־קש – והרי לך כל הדירה שלה. אח, שכחתי את המרדעת על הקיר”.
“מרדעת?”, תמהה הפרווה השחורה, שנדמה לה, כי לא שמעה נכונה.
“מרדעת”, אישרה המספרת. “מרדעת שפורשים על גבי סוס. מוצאת נוי מיוחד בצירוף־צבעים גס זה. דוקר את עיניך, ממש, בכניסתך. והרי בעלת־בית אני, ומצווה לבקר לפעמים אצל הדיירים, אף מחוץ לגביית שכר־דירה. גם אני אינני רוצה, שיהא בעלי הולך אצלה –”.
“כל כך מסוכנת?”, קרצה חברתה בעינה.
“מה את מעלה בדעתך! בעלי נשימתו מתקצרת כשהוא עולה במדרגות, מפני שמנו. ובכלל אין סכנה מצד זה. יותר מדי היא עסוקה באותו נהג, שמחזר אחריה –”
“חה־חה, הרי זה מתאים בהחלט למרדעת שעל גבי הכותל?”
כאן נעצרה המכונית בתנועת־בילום פתאומית, שהקפיצה את הנוסעים כולם ממקומותיהם, ומעבר ההגה נשמע קול גרוני, ספק זועם, ספק מלגלג:
“ואם בחורה אוהבת נהג, מה יש, גברת? נהגים לא מוצאים חן בעיניך?”
שתי הנשים הציצו זו בזו, נבוכות לרגע. נזכרו שהחיים והמות בידי נהג עלי כביש, ופרוות הטבק מיהרה להרגיעו.
“אילו חשקה נפשה בך, חביבי, לא הייתי אומרת כלום. אתה נהג כהלכה – תענוג לנסוע אתך. אבל הלה, נהג של שעת ־חירום. איזה סטודנט מחוסר־ עבודה, שמשרד טאכסי עירוני מעסיקו בנהגות־לילה.”
“כך, סטודנט!”, אמר הנהג, כשהוא רוקק לצד הכביש, וחמתו שככה באותה המהירות, שבה התלקחה לפני רגע. המכונית שבה להתגלגל קדימה, לרווחת הנוסעים, שחששו להפרעת סיפורה של פרוות־הטבק. אולם חששותיהם נתבדו, כשהעירה הפרווה השחורה:
“הרי סיפרת לי פעם על איזה סוחר –”
“כוונתך לאדון ברקאי? לא יצא מזה כלום, אף כי אני טרחתי באותו שידוך, בלי סוף טרחתי. אמרתי לה למטורפת זו: עד מתי תהי שוטפת רצפות בבתי־אחרים ויושבת בקבצנותך? הרי אדון ברקאי אדם טוב והוגן, ולו בית־חרושת לכפתורים, והוא חופן זהב ממש. וגם רוצה לקבל עליו חינוך הילד שלך. אך היא מנענעת ראשה ואומרת: מוטב לי לשטוף רצפות מלהשתעבד לבית־חרושת לכפתורים. ומוטב לילד שלי, שתהא אמו בת־חורין. איזה שגעון לדבר אחד: חירות! איזה פחד־תמיד, שמא יבוא מאן־דהוא ויגזלנה ממנה –”
“אולי מפחדת עוד מפני היטלר?”
“פחד, את אומרת? אימת מות! היית צריכה לראות אותה בזמן שעמדו הגרמנים בשערי מצרים. היו ימים ונדמה לי, שהיא טורפת נפשה בכפה. אי־ אפשר היה לדבר אליה. נטשה את כל עבודתה, והיתה מתרוצצת כמעט יום־יום בין תל־אביב לבן־שמן.”
“בן־שמן?”
“לא סיפרתי לך, שילדה מתחנך בבן־שמן? ילד זה הרי הוא פרק לעצמו. עינים כחולות, שער בהיר, לבן כמעט, אף מחודד, מטפס למרום – ודאי דומה כשתי טפות מים לאביו הנאצי, שברחו שניהם ממנו. ילד קשה –”
“מן הסתם, זוכר עוד את אביו?”
“אינני יודעת. מעולם לא שמעתי ילד זה מזכיר את אביו. כנראה, אף הוא לא היה מלקק דבש אצל אותו נאצי”. היא פרצה פתאום בצחוק. “אך זו היתה קומדיה! באה אצלי יאקית זו יום אחד, קודרת כענן, שואלת לכתבתה של הרבנות. למה לך הרבנות? שואלת אני. הלא אין רצונך בחופה? לא, כי אין רצונה בחופה, אלא בברית מילה. חשבתי שיצאה מדעתה. איזו ברית־מילה? אומרת אני, לא הרית ולא ילדת, ומה לך ולברית־מילה? מתברר שהילד שלה בא מבן־שמן, בעצם היום, לדרוש שתכניסהו בבריתו של אברהם אבינו. מבינה את, בגרמניה לא דאג אביו הנאצי לעשותו יהודי, וגם היא עצמה היתה רחוקה מכל הענינים האלה, גויה למחצה. וכעת בא הילד וטוען שתעשהו יהודי! כל הילדים בבן־שמן יהודים הם, ואין ביכלתו להכנס למקלחת אתם יחד.”
“חה חה!”, מילאה הפרווה השחורה צחוק פיה. “הרי לך חירות! והיתה ברית־מילה?”
“לכל פרטיה ודקדוקיה! בעלי היה הסנדק. והילד נשך שפתיו בשיניו ולא הפליט אפילו אנקה אחת. גבורה של גוי! המוהל והרופא והאחיות – כולם התפעלו. ורק היא, אמא שלו, התיפחה בקול. בקושי השתיקוה. שבוע ימים היה חבוש, עד שחזר, מלא גאוה, אל חבריו בבן־שמן.”
“חה–חה!”
“הכנסתי את בני בבריתה של ארץ־ישראל, ברית דמים כרתי עם הארץ, כך היתה מקוננת במשך ימים. ומאז עוד גבר פחדה מפני הגרמנים. שמא יבוא בעלה הנאצי עם חיל רומל ויתבע את הילד. יבוא ויחטוף את המציאה מידיה. לא ראיתי מימי היסטאריה כזו. וגם אחר כך, כשהוכו הגרמנים במדבר, לא הרפה ממנה הפחד, שמא מתנקשים בחירותה. כל מיני שידוכים ששידכתי לה, והיא באחת: עצמאות! זו יקרה לה מכל חיי רווחה מידי אחרים.”
“הרי אמרת, שיש דברים בינה לבין אותו נהג?”
“השד יודע, מה דברים יש בינו לבינה. התחיל, כנראה, הענין באותם הימים של אל־עלמיין. היתה פלוגה אחת מתאמנת להגנה אזרחית על גג הבית שלנו, והוא בראש הפלוגה. בחור גבוה, חסון, בעל שרירים. היה מלוה אותה בנסיעותיה לבן שמן. יתכן שראתה בו מגן לעצמה ולילד, מפני הבעל הנאצי. מילא, מגן – יהי מגן. אך למה דוקא קבצן כמוהו? כך שאלתי אותה, בפשטות. השיבה אף היא בפשטות, שבין כך ובין כך אינה נישאת אף לו. יחסים חפשיים, בנת? הוא מתפקע, רוצה להתחתן, והיא – מצפצפת”.
נשתתקה פרוות הטבק לשעה, כמי שעיפה נפשה מטורחה של בריה משונה, כפוית טובה לאין תקנה. ידעה, כנראה, הפרווה השחורה נפש חברתה, ולא הציקה לה בשאלות – מתוך בטחון, ששתיקתה לא תארך הרבה. בינתים השתקעה בהרהורים, ודאי הרהורי בתולה בת־טובים, שהגיעה לפרקה, ולא יאתה לה לדחוק את הקץ, ועשתה עצמה כלא רואה את פזילותיו של עורך־הדין הממושקף, שהוסיף לעיין בניירות שבתיקו, בעין אחת. הכרסתן לועס־ הגומי שב להפוך בעתוניו המצוירים, ושכנו הפועל חידש את שותפותו האילמת לעיונו. מן הדומיה השלמה שהשתררה בתוך המכונית, הסיק בר־אוני, שהולכת רכיל קטנטונת זו כבשה את תשומת־לבם של כל חבריו למסע, ואף כי החליט, מלכתחילה, שאין היא נמנית על טיפוסי־הנשים החביבים עליו כל עיקר ראה להודות שאף אזנו נמשכת אחר שיחתה, ולא בלי ענין. לפיכך שמח, כשהתעוררה – לאחר שעה קלה של הרהורים נעלמים – וקולה שב למלא את חלל המכונית.
"רואה אני אותה נכנסת לאולם־המכירה, בהולה ושטופת־זיעה, רצה ישר אלי. הלא תביני, כמה נדהמתי. שוי בנפשך: כל הגבירות ההדורות והמצוחצחות של תל־אביב וירושלים, מכאן, וגזוזת־שער זו בשמלת־החאקי המקומטת שלה – מכאן. עודני אומרת להוכיחה על זלזול זה שהיא נוהגת במקום – סוף סוף, מעונו של קולונל אנגלי, ולא דירתה שלה על הגג – והרי היא תופסת ידי ושואלת בקוצר נשימה: האגרטל עוד לא הוצא למכירה? דומה, שאילו נמכר בהעדרה, היה העולם חוזר לתוהו ובוהו. רציתי לפחות, שתתפקע מעט קט, ואני אומרת: איזה אגרטל? אף כי ידעתי, שאין ברשימה אלא אגרטל אחד זה מן המאה השמונה־עשרה, וגם נתתי עיני בו, אף כי נקבע מחירו בשלוש לירות, וזה יותר מדי לכד־חרס סדוק ומסודק – עד כדי כך, שראו לחזקו בחוטי־ברזל.
“מתפלאת אני עליך, באמת, שאמרת לרכוש שבר־כלי כזה”, אמרה הפרווה השחורה.
"דבר שבאופנה הוא, יקירתי. לכל בית שאת מוזמנה בתל־אביב – ואני מוזמנת להרבה בתים, בגלל עסקי בעלי, שמתרחבים והולכים – בעלת־הבית מתפארת בעתיקות שלה, זו בארון־ספרים מחוטב ומרבה־אבק, שהביאה מפאריס, זו במיחם־נחושת, מורשת סבתא שלה, וזו בתמונת באלארינה חושפת רגליה הארוכות בתוך מסגרת מוזהבת על הכותל. וכשהן באות אלי ורואות את הרהיטים שלי המצופים לכה, וכל כלי־השולחן שלי – כסף טהור – בארון־הזכוכית, ודאי שהקנאה אוכלת אותן, אך מעמידות פנים תמימות ומתחילות תיכף לחפש – עתיקות. “אנטיקים” הבי להן! “הכל אצלך כה חדש ונוצץ!”, אומרות הן בנעימה חמוצה כל כך, שיצרי מגרה אותי לסטור להן על לחין. עד שאמרתי לבעלי: “מילא, יהיה עלינו לרכוש איזה כלי עתיק, לשימו בארון־הזכוכית – לסתום את פיהן של הגנדרניות הללו. אמר לי בעלי: לכי ורכשי משהו – בשתים־שלוש לירות. ומכיון שראיתי בקאטאלוג את האגרטל הזה, וקולונל אנגלי מעיד עליו שהוא מן המאה השמונה־עשרה, אמרתי: סוף־סוף מצאתי את מבוקשי. כלום יכולתי להעלות בדעתי שגעון כזה? שדיירת שלי עצמי תהא מתחרית בי להעלות את מחיר האגרטל עד אין סוף?”.
“ולא ניסית להשפיע עליה, שתסתלק מן מהתחרות? הרי יודעת היא, שעשירה את ממנה”.
“דברי אל העצים ואל האבנים. הרי אינה שפויה בדעתה. אותו אגרטל, אומרת היא לי, יש לו “היסטוריה”. מה ענין היסטוריה אצל אגרטל סדוק? שואלת אני. יש ויש, אומרת היא לי. איזה סבא של סבא של סבא שלה נתגלגל לעיר מאיסן שבגרמניה. וזכה לרכוש אחד האגרטלים הראשונים מבית־מלאכה זה, ששמו חתום באותיות חרוכות על הכלי העומד למכירה כאן. כך, אומרת אני, אגרטל זה הוא מין נכד או נין לאגרטל של סבא של סבא שלך? וכל הגברות שמסביב צוחקות, אך היא אינה מבחינה בלעג שבדברי, ומתחילה להסביר לי, במין רצינות מצחיקה, כמה חשוב לה הדבר. אגרטל כזה, בדיוק, היה לה בביתה – כמובן, מורשת אותו סבא של סבא של סבא שלה – ואילו בברחה מפני בעלה, לא הספיקה לצררו בצרורותיה. האמת אגיד לך, חשדתי שהיא משקרת, אמרתי ודאי היא יודעת שויו של האגרטל שעולה על שלוש לירות. אילמלא כן, לא היתה קבצנית שכמותה מתירה לעצמה להוציא סכום כזה, בעוד היא מהלכת תמיד בלי גרבים, מפני יוקרם. וכשהכריז סוף־סוף הכרוז: אגרטל תוצרת מאיסן מן המאה השמונה־עשרה, עם דמויות רועים, במצב מתוקן, נפלט מפי תיכף ומיד: שתי לירות. ומה את סבורה? אותה מטורפת אינה מהססת להוסיף תיכף ומיד לירה שלימה: שלוש! היא אומרת, ומנופפת את ארנקה הבלוי אל על. באין ברירה אני מחליטה להוסיף רבע לירה. הן לא אתן לדיירת שלי לנצח את בעלת־הבית שלה! שלוש ורבע, אומרת אני. שלוש וחצי, עונה היא אחרי. שלוש ושלושת רבעים, אומרת אני. ארבע, עונה היא תוך כדי דיבור! וכל הקהל הרב שבאולם עומדים ופוערים פיותיהם – מתפלאים לחוצפתה. ואני רותחת. בטוחה אני, שלא תעצור כוח להתמודד אתי, ובכל זאת אינני רוצה לבזבז את ממוני בגלל סבא שלה –”.
בר־אוני הסב פניו אל הדוברת. פניה נתכסו אודם טבעי סמיך ולוהט, שהעיד כי החוויה שנתנסתה בה באותה מכירה פומבית, היתה עמוקה וכנה. ולא בר־אוני לבדו, אלא כל שאר הנוסעים אתו, פנו מעכשיו בגלוי אל הדוברת ושיתפו עצמם, כביכול, בהתחרות־מרוץ זו בין שתי נשים עקשניות, כשהם מחכים להשתלשלות הדרמתית של המאורעות. אפילו הנהג, שלא ניתן לו להסב ראשו אחורנית, נתן את חלקו במתיחות הכללית, בשריקות תמהון ועידוד, חליפות.
“ומה היה בסופו של דבר?” שאלה הפרווה השחורה בקוצר־רוח.
“תשמעי ותתמהי!” השיבה פרוות הטבק. “הריני מסתכלת בארנק הבלוי שלה ושתה עצות בנפשי. כמה לירות בערך, יכלה לתחוב לארנק זה? לא הרבה על כל פנים. לכל היותר, חמש או שש, אומרת אני בלבי. ובינתיים אין אותו כרוז פיקח טומן ידו בצלחת. הבחין בי, שהענין מחשיב והולך בשבילי, – כמובן, ענין של נצחון, ואינו נותן לי לנשום, אלא מכה בפטישו על השולחן ומכריז במהירות משונה: ארבע לירות – אחת! ארבע לירות– שתים! אגרטל חרסינה, חרסינה של מאיסן, מן המאה השמונה־עשרה! – ונראה שנתבלבלתי לרגע, כי הוספתי תיכף לירה שלימה. חמש! קראתי. אך השתגעה יריבתי לחלוטין. שש! קוראת היא. שבע! אומרת אני. שמונה! עונה היא, תוך כדי דיבור, כאילו הלירות צומחות לה על הגג. כאן התחלתי אני מהססת. שמונה לירות באגרטל סדוק – ומה יאמר בעלי? – שמא אתן לה לזכות במציאה זו? והכרוז, ערום כנחש, שוב אינו נותן לי לחשוב הרבה, מבלבל את רעיוני. שמונה לירות – אחת! שמונה לירות – שתים! אגרטל של חרסינה, חרסינה של מאיסן מן המאה השבע־עשרה –”
“או – הו!”, הפטיר אחריה הנהג בשריקה ממושכת, “תמניא ליראת –!”
הדוברת העיפה לעומתו מבט קטלני ונשתתקה. דומה היה, שהפרעה זו העמידה אותה מחדש על כל שיעור איוולתה, בהתחרותה עם אותה קבצנית מטורפת, ונטלה ממנה את כוח דיבורה. אולם חברתה לא חסה עליה, אלא נטלה ידה בידה והעירה בערמומיות: “כמובן, ידעתי מראש, שאת מובילה את האגרטל אתך במזודתך –”
פרוות הטבק לא השיבה תיכף, והיה דמיונה כאוספת רעיוניה הפזורים.
“בכל הענין הזה, משמחני דבר אחד”, אמרה לבסוף, אם כי רחקה כל שמחה מנעימת קולה. “שתהא מטורפת זו רעבה ללחם שבועות מספר. וכך נאה לה, בעצם. פשיטא, שתים־עשרה לירות בשבר־כלי אחד!”
“היא זכתה איפוא באגרטל?”
“היא הוציאה כל ממונה, ובלבד שתהיה לה מזכרת סדוקה מחרסינה של מאיסן. מגרמניה שלה. והיא שכרתה ברית עם ארץ־ישראל, ברית־דמים, היא אומרת. שמא תדעי את להסביר לי, מה מתרחש בנפשה של יאקית מעין זו?”
“מה יש להסביר כאן? הרי אמרת מלכתחילה, מטורפת!”
ושתי הפרוות נסמכו זו לזו, מתוך שתיקה של הסכמה הדדית. צמרות הפרדסים של פרברי תל־אביב נצנצו לעיני הנוסעים, שהתנערו פתאום וזכרו, שהם מתקרבים למחוז־חפצם. רק בר־אוני היה שקוע עדיין בהרהוריו, רק הוא רחק עדיין ממחוז חפצו. בעצם, היה מאזין שוב לדברי הויכוח באותה אסיפה של סופרי ירושלים – על הסיפור המתחמק והולך מידי הסופר בארץ… הוא נענע ידו, כמבקש לטרד את היתוש המנקר במוחו, מנקר והולך בלי רחמים: סיפור ארצישראלי מנין?