שָׁקַע רֶבּ טוּבְיָה הַמְלַמֵּד בִּתְנוּמָה

וּבַת־צְחוֹק אֶת פָּנָיו תַּזְרִיחַ.

תָּמֵהַּ מְאֹד רֶבּ טוּבְיָה הַמְלַמֵּד:

הֲבָאוּ יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ?

שֶׁכֵּן הוּא רוֹאֶה עִנְיָנִים נִפְלָאִים,

וְטוֹב לוֹ כָּל־כָּךְ וְנָעִים:

רֶבּ דֹב הַשַּׁדְכָן מְדַבֵּר נִכְבָּדוֹת

בְּשֶׂרֶלֶ’ה הַמִּזְדַּקֶּנֶת.

הֵן זֹאת נְשָׁמָה יְקָרָה וּטְהוֹרָה,

אֲבָל בְּעָנְיָהּ מִתְנַוֶּנֶת.

אֲהָהּ, לֵב טוּבְיָה לְבִתּוֹ מֶה הָמָה,

לְשֶׂרֶלֶ’ה לֹא־רֻחָמָה.

וּפֶתַע יֶשְׁנָהּ נְדֻנְיָה! וְהַרְבֵּה!

אָמְנָם אֵיךְ קָרָה זֶה הַפֶּלֶא?

יֶשְׁנָהּ נְדֻנְיָה וְיֶשְׁנוֹ גַם חָתָן!

חָתָן מְצֻיָּן מְצַפֶּה לָהּ.

וְלֹא יַעַבְרוּ כַמָּה שָׁבוּעוֹת

וְיַעֲמִידוּ אַרְבָּעָה כְלֻנְסָאוֹת.¹

מוֹסִיף רֶבּ טוּבְיָה הַמְלַמֵּד לְנַמְנֵם

וְאוֹר עַל פָּנָיו זָרוּעַ:

מַה טּוֹב, כִּי יוּכַל מֵעַתָּה לִתְמֹךְ

בִּבְנוֹ, הָעִלּוּי הַיָּדוּעַ,

הַלּוֹמֵד בַּיְשִׁיבָה, בָּעִיר הָרְחוֹקָה,

בְּעֹנִי גָדוֹל וּמְצוּקָה.

הַאִם זֶה יָאֶה, כִּי “יֹאכַל יָמִים”,

וְעַל בָּתִּים זָרִים יָנוּעַ?

מֵעַתָּה יְשַׁגֵּר לוֹ רֻבָּל תָּמִים

בְּכָל שָׁבוּעַ וְשָׁבוּעַ.

מֵעַתָּה יִלְמַד תּוֹרָה בִּרְוָחָה

וְיִגְדַּל וְיִהְיֶה לִבְרָכָה.

מוֹסִיף רֶבּ טוּבְיָה הַמְלַמֵּד לְנַמְנֵם

וְעַל פָּנָיו נְהָרָה נוֹהֶרֶת.

הַיּוֹם חֲמִשִּׁי בְשַׁבָּת, וּבְכָל זֹאת

אֵין אִשְׁתּוֹ חַיָּיו מְמָרֶרֶת.

לְצָרְכֵי הַשַּׁבָּת כְּבָר נָתַן לָהּ אֶתְמוֹל,

לְדָגִים וּלְבָשָׂר וְלַכֹּל.

וְאַף־עַל־פִּי־כֵן – הִיא בָאָה! הִיא בָאָה!

אֶל לִבּוֹ דְּאָגָה מִתְגַנֶּבֶת.

אֲבָל הוּא רוֹאֶה פַרְצוּפָהּ הַמְחַיֵּךְ,

וּמִיָּד דַּעְתּוֹ מִתְיַשֶּׁבֶת.

טוּבְיָה – הִיא אוֹמְרָה בְּקוֹל טוֹב וּמֵיטִיב –

אוּלַי אֶת גְּרוֹנְךָ קְצָת תַּרְטִיב?

"גְּרוֹנְךָ בְּוַדַּי כְּבָר נִחַר מִצְּרִיחוֹת

עִם זֹאת הַחֶבְרָה הַצּוֹהֶלֶת.

אוּלַי רְצוֹנְךָ כּוֹס עֻלְשִׁין בְּחָלָב,

וְגַם רְקִיק־שֶׁמֶן מִסֹּלֶת?

חַיֶּיךָ, הִרְבֵּית לְהִתְעַנּוֹת,

מֻתָּר לְךָ גַּם לֵיהָנוֹת".

סוֹבֵב־הוֹלֵךְ רֹאשׁ רַבִּי טוּבְיָה

מֵרֹב הַתַּעְנוּג וְהָאֹשֶׁר:

"אִם פַּעַם כָּעַסְתִּי עַל פְּלוֹנִיתִי –

הָיָה זֶה לֹא מֵהַיֹּשֶׁר.

אִשָּׁה צִדְקָנִית! וְרַק הַצָּרוֹת

מִלְּאוּ אֶת לִבָּה מְרוֹרוֹת".

וְהוּא מְמַלְמֵל בִּמְבוּכָה: "כּוֹס עֻלְשִׁין?

אַךְ כְּלוּם לְרוֹטְשִׁילְד הָיִינוּ?

עֻלְשִׁין בְּחָלָב וְתוּפִין וְכֻלֵּי –

רַק בְּשָׁבוּעוֹת בָּא אֶל פִּינוּ.

מַאַכְלֵי־חָלָב אָז מִצְוָה לֶאֱכֹל…

אַךְ סְתָם… לְפִתְאוֹם… בְּיוֹם חֹל???

אַךְ, מֵילָא… אוֹמְרָה אַתְּ: עֻלְשִׁין? יְהֵא כָךְ!

אַךְ שְׁבִי נָא וְאַל תַּעֲבֹרִי…

אֶשְׁתֶּה, אַךְ בִּתְנַאי שֶׁגַּם אַתְּ תִּטְעֲמִי!

אָכֵן זֶה שִׁקּוּי! הַצִּיקוֹרִי!

עוֹד מִשָּׁבוּעוֹת טַעֲמוֹ בִי! לֹא מָשׁ!

מְחַיֶּה נְפָשׁוֹת מַמָּשׁ!"

טוֹעֵם רֶבּ טוּבְיָה וְלוֹגֵם בִּמְתִינוּת

וְכֻלּוֹ מִתְמוֹגֵג מִנַּחַת.

אֲבָל מֵהֵיכָן מְרִירוּת זוֹ צוֹרְבָה?

מֵהֵיכָן זוֹ אֵשׁ מִשַּׁחַת?

הֵקִיץ רֶבּ טוּבְיָה מִמְּרִירוּת הָאֵשׁ,

הֵקִיץ וְהִתְחִיל מִתְעַטֵּשׁ.

מִתְעַטֵּשׁ רֶבּ טוּבְיָה. מִסָּבִיב לַשֻּׁלְחָן

מְחַיְּכִים תַּלְמִידָיו, צֹאן הַקֹּדֶשׁ.

בִּזְמַן תְּנוּמָתוֹ בְּטַבַּק־הֲרָחָה

מִלְּאוּ נְחִירָיו בְּגֹדֶשׁ.

מִתְעַטֵּשׁ רֶבּ טוּבְיָה, מִתְעַטֵּשׁ, מִתְעַטֵּשׁ,

עַד כִּי סוֹף־סוֹף הִתְאוֹשֵׁשׁ.

אֲבָל לְתִמְהוֹן הַ“שְּׁקָצִים” הַמְחַכִּים

יָדוֹ לָרְצוּעָה לֹא נִשְׁלַחַת.

מֵרֹב מְתִיקוּת הַחֲלוֹם הַנִּפְלָא

בַּת־צְחוֹק עַל פָּנָיו עוֹד זוֹרַחַת.

חֲלוֹם שֶׁכָּזֶה מְדֻשַּׁן־הֲנָאָה

הוּא עוֹד בְּחַיָּיו לֹא רָאָה!