כָּתוּב: “יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעוֹשָׂיו”,
אֲבָל לֹא יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֵשָׂו,
וּכְאָז אֶשְׁאַג, עֵת לַפְּדוּת אֶשְׁאַף:
“הַצִּילֵנִי־נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו!”
עֵת רָעֵב אֲשׁוֹטֵט, מְעֻנֶּה וּמְדֻכְדָּךְ,
בְּבוּז יְחָרְפֵנִי: “קַבְּצָן מְלֻכְלָךְ!”
אַךְ אִם בֶּעָמָל אֵחָלֵץ מִמְּצוּקָה,
שִׁנָּיו יַחֲרֹק: “מוֹצֵץ־דָּם, עֲלוּקָה!”
אִם רֶשַׁע תַּעֲלוּלָיו בִּדְמָמָה אֶשָּׂא,
יִלְעַג לִי, יִירַק בִּי: “תּוֹלַעַת נִמְאָסָה!”
אַךְ מִכְּאֵב אִם אֶפְרֹץ בִּתְלֻנָּה מָרָה,
“חָצוּף, עַז־פָּנִים!” – יַשְׁמִיעַ גְּעָרָה.
אִם בְּאַרְבַּע אַמּוֹת אֶסְתַּגֵּר בַּלָּאט,
“שׂוֹנֵא אָדָם” – יִקְרָא לִי – “אוֹיֵב הַזּוּלָת!”
אַךְ קְצָת אֲוִיר־מֶרְחָק כִּי אֶשְׁאַף – יַרְעִים קוֹל:
“הִנֵּה הוּא זוֹמֵם לִבְלֹעַ אֶת הַכֹּל!”
שָׁלוֹם כִּי אֲדַבֵּר לַקָּרוֹב וְלָרָחוֹק,
“מוּג־לֵב וְחַנְּפָן!” – לִי יִצְחַק צָחוֹק.
אַךְ מַהֲלֻמָּה כִּי אַנְחִית עַל אוֹכֵל בְּשָׂרִי,
יִשְׁאַג בְּחָרוֹן: “רוֹצֵחַ אַכְזָרִי!”
אוּלַי עֵת מְשִׁיחַ־צִדְקֵנוּ יָבוֹא,
גַּם אָחִי עֵשָׂו יַהֲפֹךְ לְבָבוֹ,
אֲבָל עַד בּוֹא הַיּוֹם הַנִּכְסָף –
הַצִּילֵנִי־נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו!