אין בכוונתי לפסוק מי הוא יהודי. בכך אני הולך בעקבות מרטין בובר, אשר סרב לענות לשאלה זו משום שלא היה מורה הוראה ולא הייתה לו ימרה כזו. ואכן מאחרי השאלה לא הייתה מטרה הלכתית. השואל היה דוד בן גוריון, ומטרתו הייתה עוינת להלכה. איש אינו חולק על טענה זו. המפתיע הוא שלמרות כל מה שקרה בעקבות ההסדר העלוב שבן־גוריון הסדיר, עדיין אין איש האומר כי נכנסה בו רוח שטות כאשר סבר כי בתככים בין־מפלגתיים יצליח להערים על מסורת בת אלפי שנים. להפך, נאמר כי הוויתורים שוויתר למפלגות הדתיות היו מזעריים וכי עבורם קיבל מה שרצה. אכן הוא קיבל מה שרצה, דהיינו רבנות ראשית אשר פסקה בניגוד להלכה. אך לא עלה בדעתו כי הוא גידל בחיקו דבר שלא תהיה לו שליטה עליו. נראה שטענתי זו היא משום פסק הלכה, שכן אני אומר בזאת כי פסיקת הרבנות מטעם המדינה אינה דין־תורה. ועל־כן אני נחפז להוסיף שאני מסתמך כאן לא על ש"ס ופוסקים אלא על ערכאות של ישראל: אני מסתמך על הנאמר בתחילת ההנמקה של בית הדין הגבוה לפסק הדין שלו בעניין הדרישה של האח דניאל לקבל אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות משום שהיה בן לאם יהודיה. בית הדין הגבוה פתח את הנמקתו בתלונה כי הרבנות הראשית לישראל כפתה עליו, על בית הדין הגבוה לצדק, לפסוק בניגוד לדין תורה. אין כוונתי לקבל הנמקה זו, אף לא לקבל את עמדת הרבנות הראשית, שכן אני הולך כאן בעקבותיו של היינריך היינה אשר ציין כי לפעמים שני הצדדים לדיון אינם מפיצים ריח ניחוח.

מכל־מקום, בן גוריון הצליח להסיט את השאלה אשר נדרש דיון בה. מגילת העצמאות הבטיחה בחירת לאספה מכוננת על־מנת לדון בחוקה, כולל, כמובן, בשאלה, מיהו ישראלי? אנשי האספה שנבחרה פחדו לדון בשאלה זו, ועל־כן מעלו בתפקידם והביאו לכך שהאספה המכוננת התפזרה מייד, ביום הראשון להתכנסה, ללא מתן אפשרות לחבריה לדון בצעד חוקתי מדהים זה. במקום זה האספה התכנסה מייד שוב, בתור הכנסת הראשונה, למרות שלא היה לה מנדט לכך. ועל־כן עד היום הזה סירבה הכנסת לדון בשאלה החיונית, מיהו ישראלי ודנה במקום זאת בשאלה, מיהו יהודי? וזאת למרות שאין חברי הכנסת מורי הוראה וחלקם אף אינם בני־ברית. רב העיר חיפה, הרב שאר־ישוב הכהן, הצהיר כי על הכנסת להתייעץ ברבנות בשאלת תהליך השלום, שכן השאלה האם ניתן לוותר על ירושלים היא שאלה דתית. כן הוא הצהיר כי אם אי־פעם יכבוש צבא־ההגנה לישראל חלק מדרום לבנון יהיה אסור עליו לצאת משם שכן זה חל מארץ־אבות. איני יודע מדוע לא אמר כי רצוי לפרק את הכנסת ולאסוף במקומה כנסת גדולה שלא יהיו חברים בה אלא יראי שמים וגדולים בתורה. לדעתי הוא שמר את ההצעה הזאת לרגע מתאים אלא שנפטר לפני שמצא את ההזדמנות שנראתה לו נאותה. הוא היה מוכן לפסוק נגד נסיגה צבאית, אך הוא לא התלונן על המתפרעים זורקי־האבנים בשבת על מכוניות שעברו בכבישים מסויימים, הגם שבכך חללו את השבת, שכן הם התיימרו להיות שומרי מצוות. כל זה ידוע לכל. אין בישראל אנשים שיתנגדו לדרישות של יהודים שומרי מצוות בישראל לגור בתחום שממנו אי־אפשר לראות מכוניות על הכביש. השנאה הגדולה לאלה המעלים דרישה זאת מקורה היה בקיטוב שנוצר בישראל בין שומרי־מצוות לאלו שאינם שומרי־מצוות, וזאת משום שאותם יהודים ישראלים שאינם שומרי מצוות רוצים שהרבנות תשליט את שלטון ההלכה, אך הם מבקשים שההלכה תתוקן על־מנת שלא יקשה עליהם להישמע לה. ההוכחה לכך היא קלה: אין לשומרי־המצוות רוב בבית המחוקקים, ועל־כן יהיה קל מאוד לבית המחוקקים לאשר הפרדה בין הקהילה הדתית והלאום, ובכך לאפשר לרבנות שליטה מלאה בקהילותיהם ולאפשר ליהודים שאינם רוצים בשירות הרבנות לעשות כן ובכך לחסל אחת ולתמיד כל מאבק בין שומרי המצוות לבין פורקי העול. הסתובבו בשטח תירוצים שונים לסירוב לעשות כן, ולהתנהגות המוזרה שהשתלטה בישראל מאז תחילת דרכה. במשך יובל שנים התבדו כל התירוצים הללו. אלא שגם יהודים ישראלים שאינם שומרי מצוות מעדיפים נישואים דתיים על נישואים אזרחיים. ביתר דיוק, מוסד הנישואים בישראל הוא של נישואים אזרחיים ודתיים כאחד" על־מנת שהחוק יכיר נישואים בישראל יש צורך ברשיון המאפשר נישואים שהם דתיים באופיים. לשם כך נוצר משרד שעטנז, משרד ממשלתי שחבריו הם פקידים ממשלתיים בעלי סמיכה לרבנות הנבחרים באורח לא־דמוקראטי על־ידי סמכות רבנית מוכרת, משרד בעל סמכויות המתחרות במערכת המשפט האזרחית. הוא נקרא בית־דין רבני, הגם כי יהודים שומרי־מצוות פונים לא לבית־דן זה אלא לבית הדין הרבני המסורתי―לדין־תורה―בהתאם למסורת הדתית. משרד השעטנז מספק לאזרחי ישראל שאינם שומרי־מצוות שרותים דתיים בתחום האישות.

שתי השאלות נשאלות כאן. האחת, כיצד מחליטים הרבנים המייצגים את ממשלת ישראל בשאלה, מיהו יהודי? והתשובה לכך היא, לפי ראות עיניהם. השאלה השנייה היא, מה המשמעות המעשית לכך שישראל היא מדינת כל היהודים? יוזם השינוי הכושל של חוק הבחירות שהציע שראש הממשלה ייבחר ישירות, המשפטן פרופסור אוריאל רייכמן, טען שוב ושוב שאין בכך אלא הצהרה חסרת משמעות מעשית חוקית. במידה רבה הוא צודק, הגם כי מאז חוקק חוק הלאום המדגיש טענה זו, שכן אין יהודי התפוצות משתתפים בהליך הדמוקרטי בישראל ואין ביכלתם להמיר את זכותם על ארץ אבותיהם בנזיד עדשים. אך יש משמעות אחרת לחוק הלאום, והיא כי בישראל ההפליה דתית מנקרת עיניים. על־כן אפשר לומר כי ההנהגה הישראלית מעדיפה הפליה דתית ומשתמשת בהצהרות חסודות ובאסון השואה כעלי תאנה.

מאז החורבן הייתה היהדות דתם של קהילות שראו את עצמן מאוגדות ככנסת־ישראל. ודאי היו הבדלים רבים במצבן המדיני בארצות שונות, אך המשותף להן הייתה הדעה כי קיומן ארעי שכן הן בגלות, וכי אין חבריהן עוסקים במדיניות אלא בצרכי ציבור בלבד. לא ברור מה ההבדל בין עיסוק בצרכי ציבור לבין עיסוק בצרכי המדינה, דהיינו, בין פעילות קהילתית לבין פעילות מדינית. זו הייתה הביקורת המרכזית את ספרו המצוין של גרשון ויילר הנקרא “תיאוקרטיה יהודית” (1976). (אתעלם כאן מהגינוי התפל אשר אסא כשר גינה את הספר הזה במסווה של ביקורת.) ואכן ודאי יש משקל רב לביקורת הזו, שכן אי־אפשר להציג תיחום ברור ונחרץ בין פעילות קהילתית ופעילות מדינית. ובכל־זאת, ברור כי יש הבדל עצום במקרים מסוימים, שכן יש אין למדינה ויש לקהילה מרות מעליה, מרות של המדינה שיש לה מדיניות חוץ ומטבע לאומי אשר אין לקהילה.

הדוגמה הפשוטה ביותר―אשר ויילר מתייחס אליה כאל דוגמה של פעילות קהילתית― היא השתדלנות אצל השלטונות הבריטיים שהשתדלו אנשי היישוב הישן בארץ־ישראל, בעיקר אנשי אגודת־ישראל. הם פעלו ביחסם לשלטונות הבריטיים תוך התעלמות גמורה מהעובדה כי הבריטים שלטו כאן במנדט של חבר־הלאומים. בשבילם השלטון הבריטי היה שלטון שיש להסתדר אתו ותו לא. מאחר והם התנגדו להקמת בית לאומי ליהודים כאן, לא היה להם עניין בפעולות הישוב החדש שהיה כפוף במידה רבה למנהיגות התנועה הציונית. התנגדותם לציונות הייתה לא לפעולה ציונית זו או אחרת אלא לעצם האופי המדיני של פעילות התנועה הציונית. היו בין בניהם ובנותיהם אלו שהצטרפו לתנועות מחתרת, אך בזאת הם התנתקו מהמסורת האנטי־פוליטית של אבותיהם. מאחר שקשה להבחין ברורות בין פעילות מדינית וקהילתית, היו בין הפעולות של אנשי היישוב החדש פעולות קהילתיות כמובן מאיליו. אף ההבחנה בין הפעולות המדיניות והקהילתיות של היישוב החדש לא עניינה את אנשי היישוב הישן, בעיקר לא את אנשי אגודת־ישראל.

בישראל העצמאית הייתה ליישוב הישן ברירה חדשה לחלוטין. הם יכלו לראות במשטר החדש של ישראל החדשה מדינה ככל המדינות להמשיך בפעילות קהילתית, כולל שתדלנות כלפי שלטונות המדינה החדשה וכולל אמירת התפילה לשלומה של מלכות. הם גם יכלו להתעלם מעצם קיום המדינה, שכן היא הייתה תולדה ישירה של המעשה הציוני אשר הם התנגדו לו בעוינות שלא נחלשה אפילו בעצם מלחמת השחרור. הם יכלו אפילו להתייחס אל הממשלות הסובבות כאל כל ממשלה אחרת, ואכן היו ביניהם כאלה שראו את עצמם כבני חסות של ממשלת ירדן. האופציה השלישית ירדה מהפרק ללא כל דיון וללא כל יוזמה. נשארו אפוא שתי ברירות. מאחר שהם מצאו את עצמם במדינה יהודית חדשה, הם ניסו להתנהג באותה צורה כמו שהם נהגו לפני העצמאות. הם יכלו שלא להשתתף בבחירות לאספה המכוננת, שכן לא היה להם כל רצון להשתתף בדיונים אודות חוקה. במקום זאת הם בחרו בנציגים לאספה המכוננת אשר מינתה את עצמה לכנסת הראשונה. הם הסבירו שוב ושוב, במקומותיהם ובמושבי הכנסת, כי הם לא הכירו בעצמאות ישראל והגבילו את פעילותם במערכת הישראלית לפעילות קהילתית בלבד.

מה פירוש פעילות זו? איני יודע. זאת אני יודע: הדבר לא החזיק מעמד. בזמן מלחמת שלום הגליל היה נציג הישוב הישן, איש אגודת ישראל, סגן יושב־הראש של הכנסת והוא העלה והעביר הצהרת אימון בממשלת ישראל. בכך הקיץ הקץ על אגודת־ישראל ההיסטורית. אולי למעשה היה מעבר זה במלחמת ששת הימים, אך לא אדון בכך כאן.

בחברה מודרנית יש לכל פרט מערכת זהויות: בהקשרים שונים הפרט מזדהה עם קבוצות שונות. באפשרות הפרט לפתח רמות שונות של מודעות לזהותו וכן רמות שונות להרמוניה בין מערכות ההזדהות השונות. מדעי החברה עודם מתקשים להכיר בכל זה, ומסיבות מסורתיות עמוקות: חסידי האינדיווידואליים אינם מכירים בבעיה משום שהם מקבלים את הזדהות הפרט כנתון שאין לאחרים עניין בו ואילו חסידי קולקטיביזם רואים בזהות הפרט דבר נתון ובמערכת הזהויות השונות שלו או אינטגרציה מלאה או ניכור מלא.

הכרזת עצמאות ישראל כמולדת העם היהודי הביאה מהפכה עמוקה בחיי הדת היהודית שאין המנהיגות המדינית ואין המנהיגות הדתית מכירות בה. כתוצאה מכך נוצר עיוות. מדעני החברה כאן אינם מוכנים לדון בעיוות זה בריחוק המדעי הדרוש. הדת היהודית הייתה באורח קיצוני אנטי־פוליטית מאז מרד בר־כוכבא. ההנהגה הדתית היהודית בישראל מתנהגת כאילו לא קרה דבר אך היחס המסורתי להעדפת החומרה בקבלת עול המצוות הביאה לביטול מובלע את התפילה לשלומה של מלכות ולהחייאת חובת שמירת המצוות התלויות בארץ־ישראל, וכך, בהיסח־הדעת, נוצרה הדעה שאנו חיים בימות המשיח, לפחות לפי הפשט של דעתו של הרמב"ם על שעבוד מלכויות. התבססה על כך אפילו דעתו של אותו חריג מבולבל ומסכן שרצח את ראש־ממשלה יצחק רבין. ואין זה משנה אם הוא או שולחיו או יועציו היו מודעים לכך אם לא. זה מקור הטראומה הלאומית הגדולה ביותר בתולדות ישראל העצמאית. ההנהגה הדתית רובה ככולה התנערה מרצח ראש הממשלה והסתפקה בטענה ידיה לא שפכו את הדם הזה ללא שגינתה את הרצח. אין די בכך.

אין העניין מסתכם בהתנהגות פרט מבולבל אחד ואין העניין מסתכם ברצח מנהיג אהוב. רצח ראש הממשלה השוודי הנערץ אולף פאלמר לא גרם למשבר זהות בשוודיה, כזה שנגרם על־ידי רצח יצחק רבין. גודל הבלבול נראה בעובדה מזעזעת: נפוצה מאוד בישראל הטענה כי הרצח זעזע את העם משום שהיווה פגיעה של יהודי ביהודי, למרות שברור לכל כי אין בטענה זו ממש.

הבעיה קשה במיוחד משום שהמצב דורש מההנהגה הדתית ומההנהגה המדינית מצע לשיתוף פעולה שעדיין אין הן מוכנות לו, ובמיוחד אין לשני הצדדים נכונות לחלוקת־עבודה ברורה, שכן זו תהיה למעשה הפרדה ביו הרבנות לשררה ומיקום שמרות הרבנות בקהילה וסמכות המדינה בלאום. אין כל נכונות לכך הן מהעדר כל מסורת של שיתוף פעולה בין הרשות הדתית והמדינית והן משום שעל שתיהן לעשות וויתורים מרחיקי־לכת על־מנת למסד את ההפרדה הזו על־מנת שתתאפשר לכל הפרט יהודי־ישראלי הבהרה והחלטה אישית על זהות דתית וזהות מדינית. בנוסף לכך יש התנגדות עמוקה לכך שכן מטרת הישראלים היהודים שאינם שומרי־מצוות היא לכפות על הישראלים היהודים השומרים מצוות שייכפו על הישראלים היהודים שאינם שומרי־מצוות לשמור את מצוות האישות ולמנוע חוק נישואים אזרחיים בישראל. הסיבה לכך היא כי מרבית הישראלים היהודים, אלו השומרים מצוות ואלו שאינם שומרים מצוות, דורשים לשמר את אופייה היהודי של ישראל. ואכן זוהי מטרתו של חוק הלאום. החשש כי חוק נישואים אזרחיים יסכן את אופייה היהודי של ישראל לא ברור כל עוד אין דיון בישראל בשאלה, מה מכיבי האופי היהודי הזה. לשון אחר, מיהו יהודי? בארצות המערב הכלל הוא של נישואים אזרחיים, ולמרבית היהודים שם―לא לכולם―יש העדפה להנשא גם בנישואים דתיים וגם בנישואים אזרחיים, כמקובל בכלל האוכלוסיה שם. גם בישראל ברור כי יהודי שומר מצוות הוא יהודי וזהותו היהודית לא תפגע מחקיקת חוק המאפשר נישואים אזרחיים. השאלה היא מהי הזהות היהידות של יהודי ישראלי שאינו שומר מצוות? אין בציבור הישראלי אחדות דעים בשאלה זו. הדבר מצריך דיון. מיהו יהודי?