על חבר-הלאוּמים נוֹהגים מתנגדיו המרוּבּים לאמוֹר, שאין לוֹ כּוֹח ממשי ואין לוֹ אפשרוּת להכריח מישהוּ לקיוּם החלטוֹתיו, וּבכלל, בּתוֹקף הרכּבוֹ, אין הוּא אלא מעשׂה אחיזת-עינים, הבּא לחַפּות על שלטוֹן המדינוֹת הגדוֹלוֹת. ואם כּי לדעה כּזאת על חבר-הלאוּמים, בּצוּרתוֹ הנוֹכחית, יש אחיזה עוּבדתית ידוּעה, בּכל-אוֹפן הענין, נדמה, איננוּ פּשוּט כּל כּך. נראה שישנוֹ קוֹמפּלֶכּס אשר גם דעת-הקהל הבּין-לאוּמית וגם הנימוּס הדיפּלוֹמַטי וגם ענינים ממשיים ועוֹד כּמה גוֹרמים מהוים אוֹתוֹ, והקוֹמפּלכּס הזה, הוּא הנוֹתן תוֹקף ידוּע וכוֹח ידוּע לחבר-הלאוּמים, גם בּאין לוֹ צבא וצי. נראה שישנוֹ גבוּל מסוּים, אשר גם המדינוֹת האדירוֹת בּיוֹתר אינן מרשוֹת לעצמן לעברוֹ בּיחסיהן עם מוֹסד אפּלטוֹני זה שבּג’ניבה. דוּגמה נוֹספת לכך נתן [נציג ממשלת המנדט] קוֹלוֹנל סיימס בּהסבּרתוֹ לפני ועדת המנדטים של חבר-הלאוּמים. שם, בּג’ניבה, קיים בּכל-אוֹפן יחס של שוֹאל ועוֹנה וישנוֹ דבר-מה הדוֹמה לדין-וחשבּוֹן וּלהצדקה עצמית. ואם לפני שנתיים נאלץ קוֹלוֹנל סיימס להצדיק את ממשלתוֹ על מעשׂה העוול שנעשׂה ליהוּדים בּענין חיל-הספָר, וּכדי לצאת מן המיצר השתמש בּמספּרים, אשר לא התאימוּ למציאוּת, בּ“הפריזוֹ” את השתתפוּת האחריוּת להוֹצאוֹת הגדוֹלוֹת שמוֹציאה אנגליה לקיוּם הבּטחוֹן הציבּוּרי, וּמצד שני הסכּים בּכל זאת, שהדבר איננוּ בּסדר גמוּר ושעל הממשלה לשנוֹת את הפּוֹליטיקה הכּלכּלית שלה. יש צוֹרך בּהפחתת המסים המכס הגבוֹה לטוֹבת היצרנים בּחקלאוּת וּבתעשׂיה. כּך דיבּר קוֹלוֹנל סיימס לפני דעת-הקהל הבּין-לאוּמית ולפני ועדת המנדטים, כּלוֹמר לפני המוֹסד, אשר בּשמוֹ מנהלת האדמיניסטרציה הבּריטית את ארץ-ישׂראל. כּאן, בּארץ, אשר קוֹלה אינוֹ מגיע כּל כּך בּנקל לדעת-הקהל הבּין-לאוּמית, מדבּרוֹת העוּבדוֹת בּשׂפה אחרת לגמרי.

המנדט, אוֹתוֹ המנדט, אשר הבטיח לעם העברי את הקמת בּיתוֹ הלאוּמי בארץ-ישׂראל, מחייב הוֹצאוֹת גדוֹלוֹת לבּטחוֹן הציבּוּרי. מה הוּא הבּטחוֹן הציבּוּרי הזה? שמא יש צוֹרך להחזיק בּארץ צבא אנגלי גדוֹל, כּדי להגן על היהוּדים בּפני התפּרצוּת הזעם הערבי? שמא יש צוֹרך להחזיק בּארץ משטרה עצוּמה, כּדי לבלוֹם את המריבוֹת הבּלתי פּוֹסקוֹת? אין צבא אנגלי גדוֹל ואין משטרה רבּת-מספּר בּארץ – משוּם שהזעם הערבי הזה, העלוּל כּאילוּ להתפּרץ בכל רגע – איננוּ, וגם המריבוֹת אינן, ואין צוֹרך בּאַפַּרט צבאי גדוֹל, לוּ גם מסיבּה זאת, שישנם בּארץ מאה וחמישים אלף יהוּדים, אשר מציאוּתם הוּא גוֹרם מכריע של שלוֹם. וּבכל זאת יש לאנגליה הוֹצאוֹת גדוֹלוֹת לבּטחוֹן הציבּוּרי והשמוּעה המלַוה את התפּטרוּתוֹ של לוֹרד פּלוּמר ממשׂרתוֹ הגבוֹהה, מבארת את מקוֹר ההוֹצאוֹת הללוּ. לא די היה לממשלת אנגליה בּזה, שארץ-ישׂראל שילמה עד עתה שליש של תקציב חיל-הספר – עליה לשלם, לפי דעת לוֹנדוֹן, את כּל שלוֹשת השלישים. אנגליה אינה מעוּנינת בּהחזקת הצבא הזה. עבר-הירדן מזרחה אינוֹ מעוּנין בּוֹ, רק ארץ-ישׂראל, היא לבדה צריכה לשׂאת בּעוֹל הכּספּי הזה. הדבר נראה ללעג ממש. את עבר-הירדן קוֹרעים מארץ-ישראל, עוֹשׂים ממנוּ מדינה לחוּד, קוֹראים לה אמירוּת, חוֹתמים אתה חוֹזה, לחיל-הספר המגין עליה אין נוֹתנים ליהוּדים להיכּנס, לאלה הפּוֹנים מן המדינה הזאת למשׂרדי ירוּשלים, עוֹנים, כּי לגבּי ארץ-ישׂראל, נחשב עבר-הירדן כּ“חוּץ-לארץ” – אוּלם את תקציבוֹ של חיל-הספר מטילים על משלם המסים הארצישׂראלי. אם כּך מסַדרים את הענינים, אם גם את אִבּן-סעוּד ואת הוַהאבּים זוֹקפים על חשבּוֹן המנדט הארצישׂראלי, הרי לא קשה להכריז בּג’ניבה, כּי ממשלת ארץ-ישׂראל מוּכרחה להטיל מסים לכלכּלת הארץ – שכּן באמת גדוֹלוֹת ההוֹצאוֹת לבּטחוֹן הציבּוּרי.

ואוּלם לא זאת בּלבד אמר קוֹלוֹנל סיימס בּג’ניבה. הוא סיפּר גם על הדאגה שדוֹאגת הממשלה לגוֹרל ה“יצרנים”, בּחקלאוּת וּבתעשׂיה. וגם לדאגה זוֹ נתנה לנוּ הכרוֹניקה של הימים האלה דוּגמה קטנה, אוּלם אָפינית למדי: בּית-החרוֹשת “ליבּר-נוֹעם” החליט לעבוֹר לסוּריה, אם לא תַשוה הממשלה את המכס על שוֹקוֹלדת-חוּץ עם המכס על החמרים הגלמיים הדרוּשים לתוֹצרתוֹ כּאן. מקרה זה איננו בּוֹדד. קשוֹת קבל על הממשלה [בּעל בּית-חרוֹשת משי] דלפינר. במלחמה נמרצת אִתה עמד [בּעל בּית-חרוֹשת לשינַיִם תוֹתבוֹת] בּלוּם. אנשי התעשׂיה אינם פּוֹסקים לדרוֹש מאת הממשלה יצירת תנאים אשר יאַפשרוּ את התפּתחוּתה. ויש שאנשי הממשלה כּאילוּ מבינים את הדרישוֹת הללוּ וּמוֹדים בּהן. אוּלם אין זה כּי אם “מצב-רוּח”, אשר בּודאי סיבּוֹת ממשיוֹת לוֹ, וּבמקוֹמוֹ בּא “מצב-רוּח” אחר אשר גם לוֹ בּודאי סיבּוֹת משלוֹ, ואז נשכּחוֹת ההכרזוֹת הקוֹדמוֹת, וּבמקוֹם בּלוּם צריך ללחוֹם את מלחמת-המכס ליבּר. ענין החוֹזה עם סוּריה לא סוּדר עדיין, והוּא תלוּי כּאיוּם תמידי מעל לתעשׂיה הארצישׂראלית. אין לממשלה שיטה בּרוּרה וּמסוּימת שמטרתה תהיה פּיתוּח אוֹתוֹ ענף העבוֹדה, אשר בּשנה הזאת, בּשנת המעבר ממצוּקה קשה לרוָחה קלה, הוֹכיח, אוּלי בּאוֹפן בּלתי צפוּי ליהוּדים עצמם, את יכלתוֹ לשמש מקוֹם קליטה למספּר רב של עוֹבדים עברים. בּשנוֹת המבוּכה הגדוֹלה, כּאשר גם לאנשי התעשׂיה לא בּרוּרוֹת היוּ דרכיה והם עשׂוּ בּודאי שגיאוֹת רבּוֹת, אפשר היה להתיחס בּזלזוּל-מה לנסיוֹנוֹת התעשׂיה. פּקפּוּקים אלה לא יכּירם יוֹתר מקוֹמם, ושוּם הצדקה אין להם. ישנה קוֹנסוֹלידַציה בּמקצוֹע זה. המפעלים אשר יסוֹד בּריא להם יצאוּ שלמים מן הסערה אשר שברה את אלה שלא היתה להם זכוּת-קיוּם, והם רשאים לתבּוֹע מן הממשלה את עזרתה ואת סיוּעה.

לא מישהוּ אחר, אלא בּא-כּוֹח הממשלה בּג’ניבה, קוֹלוֹנל סיימס, קשר את שני המוֹמנטים האלה – שיטת המכס והוֹצאוֹת הבּטחוֹן. וסיבּת התפּטרוּתוֹ של הנציב העליוֹן קוֹבעת גם לאיזוֹ הוֹצאוֹת נחוּצוֹת לממשלה הכנסוֹת המכס, המיַקרוֹת את אחד ממִצרכי החיים העיקריים, הסוּכּר, ואינן מאַפשרוֹת לבית-החרוֹשת ליבּר להישאר בּארץ. ישנה לפנינוּ התנגשוּת קשה של שני מוֹמנטים אלה ועל הממשלה לצאת מן ההתנגשוּת הזאת – בּהתאם להוֹדעת בּא כּוֹחה בּג’ניבה אשר הכּיר בּחוֹבת הממשלה לשנוֹת את שיטתה “לטוֹבת היצרנים”, בּחקלאוּת וּבתעשׂיה.

י“ג תמוז תרפ”ח (1.7.1923)