לְגוּף אִשָּׁה מִקְצָב וּבֹשֶׂם הַיַּסְמִין
וְלִתְנוּדוֹת לִבָּהּ סֻלַּם גּוֹנֵי־הַקֶּשֶׁת,
לְעוֹר־בְּשָׂרָהּ טַל־צֶנֶן הֶעָדִין
לְאַשְׁכְּולֹות־עֵנָב בְּרוּחַ־לֵיל רוֹגֶשֶׁת.
בְּרוּכָה תְּהִי בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, הָאֵשֶׁת,
שֶׁרַחֲמֵי־הָאֵם מוֹזְגָה בְּתֶמֶד־מִין,
שֶׁכֵּן בִּנְתִיבוֹתַי חַסְדֵּךְ אַתְּ לִי מַגֶּשֶׁת,
וּמוּסִיקַת־שְׁאֵרֵךְ הֲוָיָתִי תַּרְנִין!
וְאִם עַתָּה אֵי־צֵל מִבֵּין רַגְלַי נִפְתָּל,
וְלֹעַ־אַיִן מֵאַחֲרֵי יֵשִׁי יִתְגַּל –
לְלֹא־רְתֵת עֵינַי נְשׂוּאוֹת אֶל מְסַךְ־הַזֹּהַר,
מִמֵּךְ נִרְקָם סְבִיבִי, וּבְטַל־אוֹרֵךְ אֶטְבַּל,
לִחְיוֹת בַּלֵּב עוֹד פַּעַם הֲזָיוֹת־הַנֹּעַר,
כִּי בְּעֵינֵךְ פָּתַחְתְּ לִתְמוֹלִי לִי צֹהַר,