צְבָא מַרְאוֹת עָבַר אֶת רְחוֹבוֹת נַפְשִׁי

עִם הִדְהוּדֵי תֻּפִּים מְעֻלָּפִים בָּרַחַק –

פִּתְאֹם נִתְלַהֲטוּ בִּנְהַר־עַרְבִּי פְנֵי שַׁחַק

וּפָנַסִּים נִצְּתוּ בְּסִמְטְאוֹת יֵשִׁי…

כְּלוּם שׁוּב יְתוֹפְפוּ יָמִים עָבְרוּ מַרְשִׁי,

כְּלוּם שׁוּב אֶפְסֹג פִּסְגוֹת הַיִּסּוּרִים בְּסַעַר־

הַיְצָרִים? הִנֵּה אֶרְאֶה עַצְמִי בְּסִבְכֵי־יַעַר,

מִשָּׁם בָּאֹפֶל מִתְנַצְנֵץ לִי לֵב נָשִׁי…

הַנַח לִי, הַשָּׂטָן! הֵן אֵלּוּ, הַמְקֻלָּל,

קְסָמֶיךָ! שׁוּב פָּרַשְׂתָּ לְפָנַי הָרֶשֶׁת;

וְאָנֹכִי עָיַפְתִּי, שָׁם אֶשְׁמַע יְלָל,

מֵעַל עָנָף כָּרוּת הֶמְיַת יוֹנָה נוֹאֶשֶׁת.

דּוֹמַנִי, כִּי אֶדְרֹךְ יוֹם־יוֹם עַל גוּף חָלָל, –

לֹא, לֹא! עֵין־אֱלֹהַי אֶרְאֶה בִּפְנֵי הַקֶּשֶׁת.