בְּטִירַת הֶעָבָר כִּי אֶתְעֶה מִתּוֹךְ בֶּדֶד
יַעַבְרוּ לְפָנַי מַסֵּכוֹת קַרְנִיבַל,
זוֹ סִיעָה הוֹלֵלָה תּוֹךְ עֲוִית מְרַקֶּדֶת,
זוֹ עֵדָה מְצוֹעֶפֶת בִּילֵל שֶׁל “חֲבָל”,
וְנִגּוּן מוֹנוֹטוֹנִי עַל קִיר יֶאֱבַל,
אֶת מִלּוֹת־אַזְהָרָה שָׁם אֵי־יָד מְשַׂרְטֶטֶת,
לְעֵינַי יִתְגַּלֶּה אָז יוֹמִי שֶׁנָּבַל,
וּלְפָנַי יֵשׁוּתִי בַּעֲרוּמֶיהָ עוֹמֶדֶת, –
בְּזָוִית חֲשׁוּכָה הִיא כּוֹבֶשֶׁת אֶבְלָהּ,
מִתְיַפַּחַת דּוּמָם: טִירָתָהּ מַה נִּסְעֶרֶת
מֵרִקּוּד רְפָאִים בַּנְּגִינָה הַקּוֹדֶרֶת…
הֵן הָיָה זֶה יוֹמָהּ, וְהִנֵּה בָּא לֵילָהּ,
וּבִצְלוֹל שְׁעַת־חֲצוֹת, כִּי תִּפְרשׂ אֶת צִלָּהּ –
שׁוּב אוֹתָהּ וַכְּחַנַּלִיָּה אֵלֶיהָ חוֹזֶרֶת.