שִׁבְעִים מַעֲלוֹת פָּסַגְתִּי, אַךְ עוֹד לֹא אֵדַע,

אִם אֶל הַכּוֹכָבִים, זְהַב־פִּרְיָם לִקְטֹף,

קִדַּמְתִּי צַעֲדִי, אוֹ אִם זוֹ יְרִידָה

אֶל עֵמֶק־הַצְּלָלִים, שָׁם רוּחַ יַךְ בַּתֹּף

אֶת מַרְשׁ־הָאֲבֵלוּת, שָׁם יֶאֱרֹב עַתָּה

אֶחָד, שֶׁבְּכַפָּיו הַשְּׂעִירוֹת יַחְתֹּף…

אַךְ לֹא! אַדֶּרֶת יִחוּלָהּ עוֹד לֹא שָׁמְטָה

נַפְשִׁי, עוֹד לֹא הִשִּׂיגָה אֶת דַּרְגַּת־הַסּוֹף, –

וְהָלְאָה כַּךְ אֶפְסֹג, שָׁלָב אַחַר שָׁלָב:

יוֹנַת־אַהֲבָתִי עוֹד בֵּין כְּתֵפַי תִּשְׁכֹּן,

וְעוֹד עַל אֲדָמוֹת תִּדְרֹךְ רַגְלִי בְּאוֹן.

עֵצִי – גִזְעוֹ חָזָק, אִם כִּי יַשִּׁיר עָלָיו,

כִּי פַּטִּישִׁים חִשְּׁלוּ עַל סְדַן־לִבִּי רְצוֹן־

בַּרְזֶל, וּפַעֲמוֹן־הַפְּלִיז בַּדָּם יָרֹן.