וְיֵשׁ אֲשֶׁר בַּלֵּיל שָׁעָה פִּתְאֹם צוֹלֶלֶת:

“מְנֵא, מְנֵא, תְּקֵל”… מַחְוִיר מוּלְךָ הַקִּיר,

וְלֹא תֵדַע, אִם זוֹ לְךָ בְּשׂוֹרָה גוֹאֶלֶת

אוֹ אִם לְהִתְחַטֵּא בִּפְנֵי קוֹנְךָ תָּעִיר:

– חַיֶּיךָ מָה הֵם? שַׁרְשֶׁרֶת מְפֻתֶּלֶת

שֶׁל נַחְשׁוֹנִים קְטַנִּים בְּכָל שׁוֹשָׁן נָהִיר,

וְדַרְכְּךָ, חֲשֹׁב, כְּלוּם לֹא הָיְתָה נוֹאֶלֶת,

וּמַהִי הַתְּבוּנָה וְהָאֱמֶת בַּשִׁיר?

אֹמַר אָז לְעַצְמִי: לָרִיק הֵן, בֶּן־אָדָם,

חֶשְׁבּוֹן־הַנֶּפֶשׁ, חֶלֶד שֶׁל אֱנוֹשׁ – רַק פְּקַעַת,

שֶׁאֵין הַתֵּר חוּטֶיהָ, וּבַסוֹף – לַהֲדַ"ם…

עַל כֵּן אֶחְיֶה יוֹמִי בְּאוֹר־וָצֵל, בְּלִי דַעַת

מַה־טּוֹב מָה רַע בְּקֶצֶב שֶׁל פְּעִימֹות הַדָּם,

עַד תְּצַלְצֵל לִי הַשָּׁעָה הַלֹּא־נִמְנַעַת…