מִבֵּין אִבֵּי הַנַּחַל, עִם בִּקְתַּת הוֹרַי,
נִרְאוּ לִי פְּנֵי אֵלִי, בַּחַמָּה צָהָלוּ;
אִוְּשׁוּ אָז קְנֵי־הַסּוּף וְרוּחַ שָׁר שִׁירַי,
שֶׁעַד הַיּוֹם קִסְמָם חַי בִּי וְלֹא נִדְלָלוּ.
מִבֵּית אָבִי יָצָאתִי, נָשָׂאתִי נְעוּרַי
עַל קֶרֶן שֶׁל צִבְיִי, – אַךְ לֹא נִשָּׁלוּ,
כִּי בְּיָדִי תָּמַךְ אֵלִי, אַף בְּכָרְעִי
לִפְנֵי אַחַת דְּלִילָה, מַחְלְפוֹתַי נִגְאָלוּ…
וְאִם יֵשׁ אֲשֶׁר הָיִיתִי מֵאֵלִי נָזוּף,
וּכְעֵין מָסָךְ אָדֹם הִרְחִיק אוֹתִי מִמֶּנּוּ, –
שׁוּב בִּי הִתְרוֹנְנוּ לְפֶתַע קְנֵי־הַסּוּף,
וְשׁוּב בְּמַעְגְלוֹתַי בְּרֹב חַסְדּוֹ אֶרְאֶנּוּ,
וּכְמוֹ בְּיַלְדוּתִי עַל פְּנֵי מֵימַי יָצוּף,
וְלוֹ שִׁירַי אָשִׁיר עַד בְּחַסְדּוֹ אָסוּף.