מִבֵּין אִבֵּי הַנַּחַל, עִם בִּקְתַּת הוֹרַי,

נִרְאוּ לִי פְּנֵי אֵלִי, בַּחַמָּה צָהָלוּ;

אִוְּשׁוּ אָז קְנֵי־הַסּוּף וְרוּחַ שָׁר שִׁירַי,

שֶׁעַד הַיּוֹם קִסְמָם חַי בִּי וְלֹא נִדְלָלוּ.

מִבֵּית אָבִי יָצָאתִי, נָשָׂאתִי נְעוּרַי

עַל קֶרֶן שֶׁל צִבְיִי, – אַךְ לֹא נִשָּׁלוּ,

כִּי בְּיָדִי תָּמַךְ אֵלִי, אַף בְּכָרְעִי

לִפְנֵי אַחַת דְּלִילָה, מַחְלְפוֹתַי נִגְאָלוּ…

וְאִם יֵשׁ אֲשֶׁר הָיִיתִי מֵאֵלִי נָזוּף,

וּכְעֵין מָסָךְ אָדֹם הִרְחִיק אוֹתִי מִמֶּנּוּ, –

שׁוּב בִּי הִתְרוֹנְנוּ לְפֶתַע קְנֵי־הַסּוּף,

וְשׁוּב בְּמַעְגְלוֹתַי בְּרֹב חַסְדּוֹ אֶרְאֶנּוּ,

וּכְמוֹ בְּיַלְדוּתִי עַל פְּנֵי מֵימַי יָצוּף,

וְלוֹ שִׁירַי אָשִׁיר עַד בְּחַסְדּוֹ אָסוּף.