הָרוּחַ בְּיוֹם־שֶׁמֶשׁ הֶעָלִים טוֹרֶפֶת,
טוֹרֶדֶת מִנּוֹפָם וְהֵם, הַמְּנֻדִּים,
בְּעוֹד שֶׁיַּרְקוּתָם אוֹרָה פּוֹרָה רוֹעֶפֶת,
לָאֶרֶץ מֻטָּלִים, עֲדַיִן חֲרֵדִים
לְחַיָּיתָם, אֲשֶׁר אֶת גְּוִיעָתָם לוֹטֶפֶת,
יוֹנְקִים עוֹד אֶת דִּבְשָׁהּ, אַךְ לִצְדָדִים
הֵם נִזְרָקִים בָּרוּחַ, בַּשׁוֹפָר נוֹשֶׁפֶת,
וְלֶהָרִים זוֹרָה הִיא מַטְלִיּוֹת־הֵדִים…
מָה הֶעָלִים יָפִים בְּזֶה מוֹתָם זָהוּב!
אִם כִּי עָצוּב רַחְשָׁם, אַךְ לֹא דָאוּב,
כִּי יֵעוּדָם קִיְּמוּ, וְאִם עוֹד יוֹם־יוֹמַיִם
אָבִיב חָדָשׁ יָבוֹא וְשׁוּב עֵצָם יָנוּב,
עוֹד הֵם, שֶׁבְּעָפָר כְּפוּשִׁים, מִרְמַס־רַגְלַיִם,
יִזְכּוּ בְּגִלְגּוּלָם לִרְאוֹת אֶת אוֹר־שָׁמָיִם…