כְּשַׂכִּין רוּחַ הָאָדָם לָאָדָם,

כָּל פְּגִיעָה תָּזִיב דָּם,

וְהַבָּשָׂר תָּמִיד צְמֵא אַהֲבָה —

אֵיךְ יִשְׁתֶּה וְרָוָה?

הַיּוֹם שַׂחְנוּ עַל חַיֵּי-נְשָׁמוֹת

וַנְּשׁוֹטֵט בַּאֲוִיר רָמוֹת,

טָהוֹר פָּעַם הַלֵּב בֶּחָזֶה —

אַךְ לֹא קָרַבְנוּ זֶה אֶל זֶה.

נוֹאַשְׁתִּי מִמְצֹא רֵעַ וְעָמִית,

כָּל מַגָּע מַשֶּׁהוּ בִּי יָמִית;

עוֹד מְעַט וּבִקְצֵה אֶרֶץ-נֹד

אֶצְנַח, וּבְיָדִי פֶּרַח-הַבְּדוֹד.

אַךְ יָדַעְתִּי: מֵעֵבֶר לַגְּבוּל

לַנְּשָׁמוֹת נָכוֹן זְבוּל,

שָׁם בְּאֵין בָּשָׂר וּבְאֵין צָמָא

תַּעֲרֹג נְשָׁמָה אֶל נְשָׁמָה.

הָרוּחַ לְרֵיחַ נֶאֱצָל יֵהָפַךְ,

בַּחֲקַל תַּפּוּחִים יְפַךְ,

יָשׁוּט כִּשְׂחוֹק עָרֹם בְּלִי פֶה

לִמְצֹא אֶת אָחִיו הַיָּפֶה.

תרצ"ג