טַחֲנַת עוֹלָם, רֵחַיִם שֶׁל שְׁאוֹל!

כְּנָפֶיהָ מְלֹא רֹחַב הַזְּמָן.

תִּטְחַן עַמִּים כְּגַרְגְּרֵי דָגָן,

תִּשְׂחַט דָּמִים כְּתִירוֹשׁ מֵאֶשְׁכּוֹל.

מִן הַחֶדֶר בָּאָה סוּפָה,

גִּבְעוֹת עוֹלָם לֹא יָדְעוּ כִּמְעוּפָהּ:

תַּךְ כָּנָף אֶל כָּנָף,

כָּל הַטַּחֲנָה תַּחֲרֹק כְּנִשְׁבֶּרֶת,

הִנֵּה תָּכְרַע, הִנֵּה תּוּנַף,

בְּאֵשׁ בְּרָקִים כֻּלָּהּ בּוֹעֶרֶת.

אֲבָנֶיהָ יִסַּבּוּ בִּסְאוֹן

מַזָּרוֹת בַּמָּרוֹם.

בֵּין טְחֹן לִטְחֹן

עַמִּי — חֲלֵב דָּגָן —

עַד דַּק נִטְחָן,

וַאֲבָקוֹ לֹא יֵרוֹם.

דָּמוֹ — הַיַּיִן הַמְשֻׁמָּר —

זָב שׁוֹקֵט אֱלֵי תְהוֹם,

יָזוּב וְלֹא יִזְעַק מָר.

אייר, תש"ג