[דוד הופשטין]

לֹא גַג, לֹא קִירוֹת — וּסִפִּים בַּכֹּל,

וְרַגְלַיִם שׁוֹהוֹת נְכוֹנוֹת כְּבָר לִכְנִיסָה.

וּדְלָתוֹת תּוֹבֵלְנָה אוֹתִי הוֹבֵל וּסְחֹר,

דַּלְתוֹת-סְתָו, אֵד-טֹהַר אוֹתָן כִּסָּה.

אַהֲבָה נִעְנְעָה פֹּה עֲרִישַׂת רֹךְ…

מֵאוֹת מִשְׁכְּנוֹת עָשְׁנוּ פֹּה בִּדְמָמָה.

הֲנִצַּל מֶבָּט אֶחָד מִמָּקוֹם זֶה?

הֲיְשַׂחֲקוּ כֹּחוֹת שֶׁמִּפֹּה אֵי-שָׁמָּה?

מַה יִתֶּן לִי הַטֹּהַר זֶה הַזַּךְ,

הַנִּגָּר גַם בִּבְקִיעֵי הֶחֳרָבוֹת?

וּמַה יָּפִיץ מֵהַזְכָּרוֹת מָרוֹת

זוֹרְעִי (עֲדֶן הַיְחִידִי) — רוּחַ הָעֲרָבוֹת?…