לוגו
מגַשמי הגאולה והסופר העברי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הסוֹפר העברי עדיין לא יצא מן הגיטוֹ. אנוּס על־פּי מה?

מגשמי גאוּלתנוּ מכּל המינים ומכּל הסוּגים מרחפים זה כּדוֹר שלם בּמרוֹמי הלאוֹם, המדינה, האנוֹשיוּת, העוֹלם – ורק אתה, הסוֹפר העברי, עוֹדך יוֹשב בּשפל. בּשפל משישבת, כּי רבתה בדידוּתך.

אתה, שנתת ראשוֹנה את העוֹלם בּלבּם – לך הקצוּ פנה קטנה במרתף חיינוּ, ושם אתה יוֹשב, ממעט לתיאבוֹן את דמך, הוֹלך וּמחויר, הוֹלך ונשכּח.

כּי אתה היחידי נשארת קשוּר בטבּוּרך בּבית־מוֹלדתך, אתה לא יצאת ל“מרחב”.

רוֹממוּת התחיה בגרוֹנם. תחית מה? תחית מי? בּסוּלם גוּפנוּ ונפשנוּ השבוּרים הם עוֹלים להראוֹת בּפני העמים והשׂרים – זוֹ להם הפּעם הראשוֹנה בדברי־ימינוּ זבי הדמים והדמעוֹת – וּבשכרוֹנם־הבל יקראוּ: “תחיה! תחיה!” הצלחתם בּעסקנוּת – תחיה היא להם. להם, אבל לא לבית העברי פנימה.

לא כן עשׂוּ ועוֹשׂים מגשמי הגאוּלה של “עמים הדוֹמים לחמוֹרים”. על קרקע נפש העם הם עוֹמדים וּמשם הם מתמחים ועם עצמם הם מוֹתחים את גוּף עמם כּלפּי מעלה.

הם, “המוֹחוֹת המטוּמטמים של גוֹיים”, מבינים אחרת.

הם מטפּחים כל גילוּי־רוּח של בּניהם באהבה: מייסדים אקדמיוֹת, בּימוֹת, הוֹצאות־ספרים, קוֹצבים פּרסים, שוֹלחים בּשׂוֹרת יצירתם לעמים רחוֹקים. וגוֹאלינוּ, יוֹצרי “המרכּז הרוּחני” כּביכוֹל,

מרקדים “נקדישך” בּפני כל ספק־סוֹפר גוֹי, שמא יאמר מלה טוֹבה – על כּשרוֹנם בּהנהגה.

הם, “המוֹחוֹת המטוּמטמים של גוֹיים”, יוֹדעים את משקל “בּלתי־הנשקלים” ושוֹקדים להוֹציא מוֹניטין ליוֹצריהם כּי מוֹניטין אלוּ סוֹפם ליהפך בּרבוֹת הימים למטבּעוֹת מזוּמנים בּחיי המדינה. עמי לא ידע.

עיריוֹת קטנוֹת בּפוֹלין וּבטשכוֹסלוֹבקיה מפרישוֹת בּרגש

כבוֹד וגאוֹן תשוּרוֹת לעוֹדד את יוֹצרי האוּמה – ואוּלם העיריה העברית הראשוֹנה במרכּז הרוּחני יש לה דאגוֹת חשוּבוֹת יוֹתר.

לא לכבוֹדם, לא לתשוּרוֹתיהם אתה צריך, סוֹפר עברי. שׂבעת נדבוֹת וחרפּה. לחיים אתה צריך, לאוֹר, לאויר. בּתנאי־אנוֹש אתה רוֹצה לתת לעמך את אשר חננך אלהים.

יסוּרוּ־נא מעט גדלי־הגוּף, העוֹמדים בּחלוֹנוֹת ואחוֹריהם הבּיתה!