א. אחרי השואה. עוֹד בּשנים האחרוֹנוֹת שלפני מלחמת העוֹלם היתה עוית בּגוּף החברה האנוֹשית. דקי המישוּש הרגישוּ בה. עזי הבּיטוּי בּיטאוּה ברמז וּבפשט. כּמוֹ לפני חלוֹם בּיעוּתים נדדה השינה והגוּף התהפּך בּאנקוֹת יסוּרים. השוֹאה שבּאה פתאוּם הדהימה, שכּרה, זיעזעה את הדקים והכּמוּסים שבּעוֹרקי הבּשׂר והנפש – היתה חלוֹם בּיעוּתים. ואחרי היקיצה רבּת המכאוֹבים והדיכדוּך עיפעפוּ העינים הליאוֹת, פּליטוֹת הבּלהוֹת, לתוֹך האויר השוֹקט והכּחוֹל שלאחר הסערה, כמקוּדשוֹת לנס. רק שעת יקיצה קצרה ארך הנס. אחר הוּרד הראש הריק: עוֹלם כּמנהגוֹ נוֹהג. הלב גם התפּלל בּחשאי: הלואי שיהא כך. אבל בּאמת אין העוֹלם נוֹהג לגמרי כמנהגוֹ. עדיין לא חל שינוּי בבשׂר ובנפש. כמה שורשי־הווייה דקים ועדינים נקרעו מקרקע עוֹלם. כּמה ענפים שבוּרים מרשרשים בּאיושה קוֹבלת. החוֹמר והרוּח רוֹעדים בּאין מעמד. דבר מה זז, הוּגה מן המסילה, הפּגיעה היתה חזקה מדי. עוּד התנוּעה הוֹלכת כּסוּמא אחרי כוֹח הפּגיעה ההיא. אבל הנה עוֹברוֹת שנים (מעל לרקה מכסיפוֹת שׂערוֹת וילדים היוּ לעלמים זרי מבּט!). חוֹק החיים שׂם את משטרוֹ התקיף בּארץ. שוּב ייוצר מסלוּל. בּעל כּוֹרחוֹ ייוצר. המסתוֹרין שבּהוייה שוֹקעים ויוֹרדים אל המחבּוֹאים, והם נעשׂים ענין להוֹזים וּלפייטנים בּוֹדדים. הנגלה תוֹבע את תפקידוֹ. אך אוֹי לנוּ מן הנגלה הזה, לנוּ שראינוּ וחמדנוּ נגלה אחר. עד שיקוּמוּ בנינוּ אחרינוּ וילכוּ במסילה הכּבוּשה, אין לנוּ אלא להסתכּל מן הצד ולהיאנק דם.
ב. הגזע בין השרישם והענפים. בכל טבּעוֹת הדוֹרוֹת שבּשלשלת הקיוּם האנוֹשי קיים הניגוּד בּין הענפים וּבין השוֹרשים. אלה טמוּנים בּעפר, הולכים בדממה למעמקים, יונקים ומחיים את אילן החיים, ואלה מתפנּקים ורוֹעשים וּפוּרחים ועוֹשׂים הוֹד וּפרי באויר. אלה אוֹמרים: עלינוּ קיוּם האילן, ואלה אוֹמרים: בּשבילנוּ קיוּם האילן. המדע מהוּ אוֹמר? גם הענפים יוֹנקים מזוֹן מן האויר. האוֹר והחוֹם והגז מוּבלים לתוֹך רהטי הצמח מן האויר. ויש צמחים העוֹשׂים פּרי בתוֹך הקרקע. אך אלה ואלה כאילוּ מסיחים דעת מן הגזע ותפקידוֹ. לכאוֹרה, שייך הוּא מחציתוֹ למעלה וּמחציתוֹ למטה; לכאוֹרה, אין הוּא פוֹעל; לכאוֹרה, קליפּה אפוּרה תכסהוּ והוּא עוֹמד בּלי נוֹע. אך בּאמת הוּא המעמיד את שיווּי המשקל לאילן כּוּלוֹ, הוּא המתוך הנאמן בּין השמים והארץ, הוּא הנוֹשׂא את עוֹל הגידוּל ועשׂיית הפּרי – הוא הגבעוֹל, הוּא הגזע, הוא המצבת. בּשנים כּתקוּנן שוֹמר הגזע על המרחק הנכוֹן בין השוֹרשים והענפים, הוּא המכוין את מקוֹמוֹ ורשוּתוֹ של כּל אחד מהם, את ספירת פּעוּלתוֹ ויצירתוֹ. גם בּרדת ענפים מעוּקלים לטפוֹח עליו וגם בּשלוֹח השוֹרשים יחוּרים הצוֹפים להכלימוֹ וּלאיים עליו – הוּא בחוֹסנוֹ עוֹמד ולא יזוּע. אך בּשעוֹת סערה גדוֹלה יש אשר ישבר הגזע, אוֹ ייעקם וייכּף לארץ, ואז יגעוּ ענפי ההוֹד בּאדמה העלוּבה וגידי שוֹרשים ייעקרוּ וייחשׂפוּ לעין השמש – ואז תחל המריבה בין השוֹרשים והענפים מעל לגזע המט. בּלהט הריב וּבתאוַת הניצחוֹן ישכּחוּ את הגבעוֹל, הגזע, המצבת. אך בּאמת גם עתה הוּא עוֹד נוֹשׂא המשׂא, הוּא עוֹד המקיים את שתי הקצווֹת, אף כּי השניים בּרוֹב המוֹנם יבטלוּהוּ ביטוּל גמוּר.
ג. החיים והמיתוֹדה. בּמקוֹם החיים לשם חיים, לשם הוָייה מליאה בכברת הזמן בּין האפס והאפס, בּמקוֹם יצירת תוֹם ועשׂיית נכסים לשם ההוֹוה והעתיד במידה שוה, בּאה הדיבּרה שלא כּדרכּה – המיתוֹדה. המיתוֹדה באה למלא את מקוֹם ההוָייה. היא גוּפה מין הוָייה מוּפשטת, מפוּלפּלה, וּמשוּם כּך – משוֹללת אהבה ורחמים. אין אהבה במוּפשט ולמוּפשט (גם לאלוֹהים המוּפשט, כּידוּע), אין רחמים בּמה ולמה שאין מיחסים הכשרה לקבּל כּאב. ולא כמוּפשט של ימים קדמוֹנים המוּפשט בזמן הזה. שם היה רק פּלפּלין להוייה, תכשיט לה, ועכשיו הוא שוֹלח ידוֹ הקרה לקחת הכּל. על שׂדה החיים של חברת האדם מתגלגלים שני המעמדוֹת הקיצוניים בּצוּרת שתי מיתוֹדוֹת צוֹררות זוֹ את זוֹ באמצעים שוים. צלם אלהים נמחק אוֹ נתעוה, רק קוֹלוֹת קרב נשמעים ותנוּעוֹת התאבקוּת נראוֹת. הפּנים כּמעט אינם נראים כּלל. מעמד הרכוּש לבש תגא של ציניזם וּמצלצל במתכתוֹ להקפּיא את לב צוֹררוֹ, וּבינתיים הוּא מקפח את חייו בעוד בגרוֹנוֹ דרישת הצדק שבּהכרח. וּמעמד העמל מתייגע להוֹציא את המתכת מידי השוֹדד השחוֹר, כדי להשׂתרר עליו ולהכניעוֹ – אף הוּא בשם הצדק שבּהכרח. בּין הזכּאי לקבל תמיכה וּבין המגן על קדוּשת הקניין נרמסת נפש האדם הכּבוּדה. בּיד שניהם יתאבך לפּיד הצדק – והצדק שבּמיתודה. שניהם גוֹאלי עוֹלם. לא על כּוֹח סתם ידוּבּר עוֹד, כּי־אם על כּוֹח שבּצדק; לא על צדק סתם, כּי אם על צדק שבּמדע. רק בּחזקת היד יוּבא הצדק לעמק הבּכא. מלחמת הקצווֹת סוֹערת באיבה וּבארס, שכּמוֹתם לא ידענוּ מיוֹם היוֹת שבטי אדם עלי אדמוֹת. אוֹי לוֹ למי שגוֹרלוֹ הטילוֹ לתוֹך דוֹר מקוּפּח חיים של ממש!
תרפ"ט