הוּא גַּם בִּי הָרוּחַ נָפַח נָפֹחַ
וּבְלִבִּי שָׂם דַעַת וּבְמָתְנַי כֹּחַ…
בּפליטת פּה אגב שׂיחה יגלה האדם את עצמוּתוֹ. בּחרוּז נשלב לתוּמוֹ יתאר המשוֹרר את עצמוּת שירתוֹ. שני החרוּזים המוּבאים למעלה לקוּחים מאחד שיריו הראשוֹנים, משיר הטבע “תל אביב” (שהוּא, אגב, שיר דתי נאצל). הדעת והכּוֹח ורוּח האלהים, אלוֹהי האוּמה, הם שלוֹשת הדברים, שעליהם עוֹמדת שירתוֹ של יל“ג. לא פּוּלחן ההשׂכּלה בּלבד היתה דרכּוֹ להתבּוֹנן בּכל חיזיוֹן, כּגדוֹל כּקטן, לאוֹר השׂכל הטוֹב, כּי אם תכוּנת יסוֹד בּנפשוֹ. אבל הדעת של יל”ג היתה בּינת הלב יוֹתר מבּינת המוֹח. וּבזה נפלה המשוֹרר רך הימים מיד מרבּוֹ אד“ם, החקרן הקוֹהלתי, המדקדק יפה הרוּח. ואוֹפי לבבי זה של דעת יל”ג העמיד אוֹתה עד היוֹם כּמעט בּטעמה הראשוֹן, עם כּל השינוּיים שחלוּ מאז בּעניינים וּבטעם.
מה שנוֹגע לכוֹח, דוֹמני, שמימי שמוּאל הנגיד לא קם ללשוֹננוּ, משוֹרר גברי כמוֹהוּ. כּבר בּפוֹאימה “אָסנת בּת פּוֹטיפרע” מתגלה תפיסת היד הגדוֹלה. כּבר בּה אנוּ מכּירים את החוֹרש בּקרקע השירה, בּהבדל מן המטייל על פּניה להנאתוֹ. ההבנה בּנפש האשה בּמקוֹם האנחה הפּיוּטית השגוּרה – היא המכרעת מיד. גם רגשנוּתוֹ של יל“ג (ללא צדק שללוּ ממנוּ בּני הדוֹר החדש את תוּמת הרגש ואת הרוֹך הלירי) היתה תמיד, בּפוֹאימוֹת ועוֹד יוֹתר בּשירים הקצרים הטוֹבים, רגשנוּת של גבר מיוּשב הדעת וּכבד הראש, שראה את אבדנה של הנפש מלכתחילה, ועל כּן אינוֹ יוֹדע את בּוֹשת הדמעה בּשעת ליקוּי נשמה. אין להבדיל אצלוֹ, כּמוֹ אצל גדוֹלי המשוֹררים, בּין רחמיו לאחרים ורחמיו לעצמוֹ. מסוּפּקני, אם יש בּשירתנוּ דמעה צלוּלה ואמיתית יוֹתר מדמעתוֹ של יל”ג בּשיריו הליריים, למן “בעלות השחר” ועד שירי הוידוּי הנעלים “שרש נשמתי” ו“אחפּשׂ רוּחי”.
ולא מיוּתר הוּא לחזוֹר וּלהדגיש את ויתוּרוֹ של יל"ג על חיי הנפש הפּרטיים לשם חייה וצרכיה של האוּמה בּשירתוֹ (וּבזה לא צדק י. ח. בּרנר בּמאמרוֹ המצוּין “אזכּרה ליל”ג“, שביקש למצוֹא מעין סתירה בּין חרוּזי המשוֹרר הידוּעים בּ”אתּם עדי" וּבין מה שאפשר להעלוֹת מתוֹך אגרוֹתיו על חייו הפּרטיים, שהיה שקוּע בּקטנוֹתיהם וש“יחסי המשוֹרר אל סביבתוֹ היוּ, לרוֹב, אי־אינטנסיביים, בּינוניים, בּעלי־בּתיים”. דוקא ההבלגה הזאת על הקטנוֹת שבּחיי יוֹם יוֹם, כּנעימוֹת כּמטרידוֹת, שלא לגוֹררן לתוֹך ספירת השירה, מעידה על גבוּרת הנפש). והרי זוהי רוּח האלוֹהים המפעמת את שירתוֹ רבּת המכאוֹב. היא היא הנוֹתנת לה את הכּוֹח להשפיע ולאלף עד היוֹם.
הוּא לא צהל מעוֹדוֹ. לא מפּני שנוֹלד בּעל מרה שחוֹרה והיה מדוּכּא מבּטן, אלא דוקא מרוֹב “כוֹח בּמתניו”, מתוֹך ראייה גבוֹהה הבּאה מזקיפוּת הקוֹמה. ועל כּן נוֹגעת עד הלב האלגיה של המשוֹרר, שבּאה אחרי הרגישוֹ את ה“שבר בּרוּח”, אחרי ראוֹתוֹ את “סלוּק השכינה”. בּכיוֹ של רפה העצבּים, של למוּד הבּכי, אינוֹ עוֹשׂה רוֹשם עמוֹק, אבל הדמעוֹת השליווֹת היוֹרדוֹת על לחיי הגבר, שנתכמשוּ ונתקמטוּ מרוּחוֹת החיים והגוֹרל הקשוֹת, מזעזעוֹת את הלב. האנחה המתמלטת מלב נכוֹן ואיתן שנשבּר נוֹקבת את האוֹזן גם לאחר שהלב הזה בּלה שנים רבּוֹת בּקבר.
ודאי שלא מעט הוּא גם המוֹץ המכסה על בּרוֹ של יל"ג (החיים, בּידוּע, אינם מבחינים בּמוֹץ של יצירת זמנם). אין לדרוֹש מן הקוֹרא, שיהיה גם זוֹרה. את המלאכה הזאת יש למסוֹר לידי הזמן ולידי נוֹטרי כּרם הספרוּת. יש להצטער, שעד היוֹם, מאה שנה אחרי הוּלדת אביה הגדוֹל של שירתנוּ החדשה, אין בּיד הקוֹרא העברי מהדוּרה נאה וערוּכה בּטוּב־טעם של מיטב שירתוֹ. מי יתן והוֹעיל חג היוֹבל הזה לגלוֹת לדוֹר את המשוֹרר בּכל גדלוֹ וטהרתוֹ!
תרצ"א