זלמן יצחק אנכי (אהרנסוֹן) נוֹלד בּשנת 1876 בּעיר ליאדי פּלך מוהילוב. אביו היה רב וחסיד חבּ"די. נתחנך בּשנוֹת ילדוּתוֹ בּעיירוֹת אבוליץ וקרוּצ’י, ששם שימש אביו בּרבּנוּת. אחר־כּך למד בישיבוֹת והיה מתגלגל עם יהוּדים נלהבים וּמוּפלאים בּתוֹרה וּבאמוּנה.

בשנת 1903 פּרסם את ספּוּרוֹ הראשוֹן שכּתב עברית, “הינוּקא”, בּ“השלח”. ספּוּר זה עוֹרר תשׂוּמת־לב בּמדה מרוּבּה והכניס את מחבּרוֹ לתוֹך שוּרת המסַפּרים המתיחסים על הרוֹמנטיקה העממית. עוֹד ספּוּר עברי בּשם “צריך” נדפּס בּירחוֹן “הזמן”. אחרי־כן התחיל לכתוֹב בּלשוֹן אידיש, ואת רוֹב ספּוּריו כּתב בּלשוֹן זוֹ. בּהוצאת ב. שימין יצאוּ כּתביו בּשלשה כּרכים: שנים הראשוֹנים בּשם “בּין שמים וארץ”. המבטא את עוֹלם יצירתוֹ, והשלישי בּשם “ר' אלחנן”. בּהיוֹתוֹ בּארגנטינה פּרסם את הפּוֹאימה “אלוּל”. אך את עוֹלמוֹ הספרוּתי קנה לוֹ אנכי בּפואימה החסידית “ר' אבּא”, שפּרסמה תחילה פּרקים פּרקים ואחר־כּך יצאה בּספר מיוּחד. עתה העתיק את הספר בּעצמוֹ עברית והריהוּ מוּגש כאן לקוֹרא.

כּמדוּמה, שאין בּכל ספרוּתנוּ החדשה ספּוּר־חסידים, שיהא כּוּלוֹ מיסוד הדבקוּת כּ“ר' אבא”. הוּא עצמוֹ, הגבּוֹר ר' אבא, המסיח לפי תוּמוֹ (תוֹם ממש) את “הנפלאוֹת והנוֹראוֹת”. עם היוֹתוֹ בּשׂר־ודם פּשוּט, אינוֹ אלא מין “רוּחניוּת”, מין אמוּנה מסַפּרת, המאוֹרע המסוּפּר אינוֹ אלא גניחה, והגניחה נהפכת בּכוֹח הספּוּר למאוֹרע, כּביכוֹל. וע"כ עיקרוֹ של “ר' אבא” אינוֹ בּמעשׂה וּבהרכּבה שבּיצירה אֶפּית, אלא בּרמזי ההרצאה וּבלבּוּב הטוֹן, והם הם המהוים את עצמוּתוֹ הנפשית: הכּסוּפים המתרפּקים בּמתיקוּת מבוּסמת על מה שהיה לפנים בּישׂראל.

בּצדם של ספּוּרי־החסידים אשר לפרץ, בּרדיצ’בסקי ויהוּדה שטיינבּרג יעמוֹד בּכבוֹד “ר' אבא”.

(ההקדמה לספרו של ז. י. אנכי “ר' אבא”, תרפ"ז)

*

אנכי הוּא מן הסוֹפרים, שמפּני פּשטוּת יצירתם בּעלת הקו האחד אתה מתקשה להגדירם, שמא תאמר פּחוֹת אוֹ יוֹתר ממה שהוּרשית לוֹמר עליהם. אין ספק שהוּא רוֹמנטיקן עממי בּמשמעוּתה הטוֹבה של המלה. רוֹמנטיקן הוּא, מפּני שהוּא מתרפּק בּרוֹב רגש על העבר הטוֹב, על מנהגים וּמידוֹת שהאירוּ בישׂראל וכבוּ ברוּחוֹת הזמן החדש, על מה שהיה “לפנים בּישׂראל”, וּמסיח על העבר הזה בּאהבה וּבחסידוּת מוּפלגת, כי ספּוּריו של אנכי הם בּרוּבּם שׂיחת זקנים בּין השמשוֹת אוֹ שׂיחת חסידים על כּוֹס קטנה של “תקוּן” עממי הוּא, מפּני שגבּוֹריו מדבּרים בּלשוֹן יוֹצרם והיוֹצר מדבּר בּלשוֹן גבּוֹריו ודבריהם שוים לכל נפש. לא רק ר' אבא ור' אלחנן, אלא גם גבּוֹריו האינטליגנטיים, מתקני־החברה, כּביכוֹל, התוֹהים והמחַקרים, הם אינטליגנטים וּמתקני־עוֹלם עממיים, המבטאים את הרעיוֹנוֹת החדשים אגב גניחוֹת עתיקוֹת. גם אלה המהלכים תחת שמש ארצנוּ קוֹרצוּ מן החוֹמר ההוּא.

המסַפּר אנכי הוּא בּעל תנוּעה קטנה, אבל היא מספּיקה להניע את מנגנוֹן־היצירה שלוֹ בּבטחוֹן כּמעט מוּבן מאליו, וּמשוּם כּך אין להרגיש שהוּא לחץ בּאיזה מקום את הקוּלמוֹס שבּידוֹ. הדברים כּאילוּ התנגנוּ אצלוֹ ניגוּן חשאי מלא דבקוּת, וכך יצאוּ לאויר העוֹלם כּמעט בּהיסח הדעת. בּמקום שאנכי לא ניגן את סיפּוּרוֹ חסר העיקר מן הסיפּוּר. אנשיו אינם יוֹדעים להרים קוֹל וּלדבּר נמרצוֹת. אין אצלוֹ סצינוֹת “מכוֹערוֹת”, המחבּר אינוֹ מתאכזר לגבּוֹריו, כשר' אבא מתרתח ורוֹצה לקלל את בּני הדוֹר החדש, הוּא מקללם בּשם המגיד מקלם.

כּמדוּמה שבּכל ספרוּתנוּ החדשה אין סיפּוּר־חסידים, שיהא כּוּלוֹ מיסוֹד הדבקוּת, כּסיפּוּר־המוֹנוֹלוֹגים “ר' אבא”. הוּא גוּפוֹ, ר' אבא, המסיח לפי תוּמוֹ (תוֹם ממש) את “הנפלאות והנוֹראוֹת” עם היוֹתוֹ בּעצם בּשׂר־ודם פּשוּט, אינו אלא מין אמוּנה מספּרת. וזה כּוֹחוֹ, כּכוֹחה של יצירה עממית, שהיא מניחה מקוֹם רחב לאמן־הקוֹרא להתגדר בּה ולמלאוֹתה. ואין לך אמן, שנוֹצר לקריאת “ר' אבא” כּמחבּרה גוּפוֹ. גם זה אחד מסימניו המוּבהקים של אנכי, היוֹצר העממי השלם.