כּבן שבעים נסתלק הסוֹפר העדין, היהוּדי הנלבּב, האדם האציל זלמן יצחק אנוֹכי (אהרוֹנסוֹן).
איני יוֹדע אם רבּים מבּני הנוֹער הכּירוּ את הסוֹפר הזה ואת יצירתוֹ היחידה במינה. גם יצירתוֹ, כּמוֹהוּ, בּיישנית היתה, פּוֹרחת בּצנעה, בּצידי דרכים, ורק מעטים בּיקשוּ אחריה, אבל כּדאי להם לבעלי הנפש לתוּר קרן יצירה זוֹ, ליטוֹל מעט מזיוה וּמבּוֹשׂמה.
אנוֹכי הוּא בעיקר אחד ממסַפּרי החסידוּת, בּן לוייתם של פּרץ, בּרדיצ’בסקי, יהוּדה שטיינבּרג, והעיקריים שבּגיבּוֹריו: הינוּקא, אלחנן ועל כּוּלם ר' אבּא – הם טיפּוּסים מעוֹלם הצדיקים והחסידים. אבל אם נסתכּל בּהם יפה נראה, שהם עוֹמדים על סוף חוּרבנה של החסידוּת. לא רק הינוּקא המחרף והמגדף (אח־תאוֹם הוּא לנחמן של פייארבּרג), הרוֹצה להחליף את השמים הרחוֹקים בּארץ הקרוֹבה, אלא אפילוּ ר' אבּא, התם והתמים, אף הוּא מסיים את שוּרת הדיאלוֹגים, המתרפּקים על כּל הטוֹב והנאצל שהיה לפנים בּישׂראל, בּקריאה נוֹאשת: “מה יהא בסוֹפנוּ?… שׂריפה… הכּל בּוֹער… היהדוּת… האמוּנה… בּתי מדרשות אחוּזים אש בּוֹערת… הכּל בּוֹער…”
כּמעט על כּל גיבּוֹריו מעיד המסַפּר, כּי “בּלבּם מקננת עצבוּת גדוֹלה”, זוֹ העצבוּת של אנשים, הרוֹאים ללב הדברים, שלבּם נכוה מן היוֹפי שבּעוֹלמוֹ של הקב"ה ועיניהם רוֹאוֹת את הכּיעוּר, את חילוּל הקדוּשה, את סילוּף צלם האלהים בּאדם. מכאן דיכדוּכה של הנפש היפה, מכאן הניגוּן המלוה את הדיבּוּרים והמראוֹת.
ה“ינוּקא”, המוֹרד האוּמלל, נוֹשׂא בלבוֹ “אלהים חדשים, שמים וארץ חדשים, אנשים חדשים, אמוּנה חדשה”; הוּא גם מנסה להילחם להם, אבל הוּא לא ירש את הכּוֹחוֹת הדרוּשים למלחמת איתנים זוֹ, והוּא מסלק עצמוֹ מן העוֹלם מתוֹך הכּרה, “שהוּא נוֹצר בשביל העוֹלם החדש, אך לא בשביל לברוֹא אוֹתוֹ”.
ר' אלחנן, רבּה של עיירת העניים, יוֹדע שעבוֹדת אלוֹהים האמיתית אינה אלא מתוֹך “שׂמחה”. את הסוֹד הזה ידעוּ הבּעש"ט, ר' לוי יצחק מבּרדיצ’ב, המגיד ממזריץ‘, ר’ נחמן מבּראסלאב – הם היוד תקיפים בּאמוּנתם, אף תבעוּ בחזקה את הצדק מן השמים, ואילוּ הוּא ספקוֹת בּלבּוֹ בנוֹגע לעצם הצדק שבּהנהגת העוֹלם – וּמכאן החוּלשה, העצבוּת האוֹכלת מבּשׂר ועד נפש.
התחוּשה של “בּין שמים וארץ” אצל אנכי לא היתה מיוּחדת לעוֹלם החסידוּת בּלבד. גם האנשים האחרים, כּבריאים כּחוֹלים, שהוּא מסתכּל בּהם וּמקשיב לניגוּן נפשם, וּמציירם בּמכחוֹל דק מן הדק, נשמתם היא אוֹתה מטוּלטלת בּין הנשׂגב, החלוֹם וּמשׂא הנפש, וּבין המציאוּת הנמוּכה, החוּלשה האנוֹשית, חוּקי הארץ הרעים. לבּוֹ תמיד עם חוֹלמי פדוּת האדם, גאוּלת העם, מקוֹממי הארץ. כּל פּגימה בעשׂייתם גוֹרמת לוֹ כאב עצוּם, ויש שפּיו הטהוֹר נלאה מלעצוֹר דבר מרי; אבל הוּא, רוֹעה האמוּנה השקט, שב בּעל כּוֹרחוֹ אל הבּרכה.
בּרשימה הקטנה, המסיימת את קוֹבץ סיפּוּריו “בין שמים וארץ” (שיצא ב“עם עוֹבד” בּשנת תש"ה, והוּא כמדוּמה פרי עטוֹ האחרוֹן), הוּא עוֹשׂה חשבּוֹן קטן, אך נוֹקב, עם הגוֹיים, עוֹכרי ישׂראל. שם הרשימה “ביוֹם ההוּא”, וזוֹ לשוֹנה:
"ישבתי בדד בּחדרי, שבוּר משבר עמי, ושמעתי כבת קוֹל מנהמת:
למה רגשוּ טמאים בּגוֹיים ולמה יהגוּ ריק?
גילינוּ לכם את האלהים. משיחכם ואלוֹהיכם בּשׂר מבּשׂרנוּ הוּא. ותוֹרת האדם נתנוּ לכם.
והיטב חרה לכם. תוֹרת האדם, הרחמים והאהבה מכרסמת את נשמתכם.
האלוֹהים אשר שׂנאתם אוֹתנוּ בגללוֹ יכלה כל טוֹמאתכם ורשעתכם.
בּיוֹם ההוּא יוּארוּ כל המעשׂים אוֹר צדקה, רחמים ואהבה".
זהוּ אנכי. זוֹ שׂנאתו וזוֹ אהבתוֹ וחמלתוֹ, כּאילוּ
חוּבּרוּ יחד ה“ינוּקא” המוֹרד, ר' אלחנן מעוּנה האמוּנה, ר' אבא בעל הבּיטחוֹן, בּוֹ בסוֹפר התמים־החכם, בּעל הניסיוֹן העניו, וכתבוּ עמוֹ את השוּרוֹת הזכּוֹת האלה.
תש"ח