יוֹבל של יבוּל הוּא למשוֹרר. אסמיו מלאים בּרכת שׂדוֹת רבּים ועוֹדנוּ נוֹשׂא אלוּמוֹתיו בּרינה וּבקינה. אהה, כּי משוֹרר בּישׂראל לא רק זוֹרע כּי גם קוֹצר בּדמעה!
חמישים שנוֹת עמל יצירה מבוֹרכוֹת אלוּ הרחיבוּ והרימוּ את היכל שירתנוּ ויהי לפלא. הוּא עצמוֹ כּפלא הוּא בּתוֹכנוּ. איש השלימוּת הרוּחנית, ששלימוּתוֹ חדשה עמו תמיד. מימיו לא פרק עוֹל ולא נעשׂה בּעל תשוּבה. אמיתוֹ, גם השׂמיחה וגם העצוּבה, נתגלתה לוֹ בּראשית דרכּוֹ, וּמאז יחזיק בּה ולא ירפּה. מה שחזה מזלוֹ בּעלוּמיו הוּא חוֹזה גם בּזקנוּתוֹ.
בּיאליק ז“ל סח לי פּעם: שירתוֹ של טשרניחוֹבסקי כּוּלה מיסוֹד החי”תין: חוֹסן, חסד וחן. וכדרכּוֹ, הוֹסיף דברי הסבּר: הוּא, ששוֹרשיו בּיהדוּת רוֹפפים, מפליאנוּ לפעמים בּתפיסתוֹ את עיקר מהוּתנוּ. רק בּחסד השיר אפשר להגיע לכך. הוּא, שלמד את הלשוֹן העברית כּמעט כּחיצוֹני, מוֹצא צירוּפי קסם יוֹתר מכּוּלנוּ. אין זה כּי חן של מעלה פּוֹעל בּוֹ.
על שלוֹש החי“תין יש להוֹסיף רביעית: חירוּת. אין עוֹד בּתוֹך מחננוּ הקטן בּן חוֹרין כּמוֹהוּ, רוֹאה את עצמוֹ אדם את אנשי האדמה. על כּן כּה יעיז גם בּ”איך" וגם בּ“מה”. איך תּשכּוֹנה בקרבּוֹ זוֹ בצד זוֹ הערצת הפּגניזם הגוֹיי עם קנאה קשה כשאוֹל לגזע העברי! איך תשלמנה בּוֹ אהבת הכּוֹח עם שׂנאה עזה כּמות לעריצוּת! כּניעה לחוּקי הבּיאוֹלוֹגיה עם האמוּנה כּי אך “כּוֹהני היוֹפי יגאלוּ את העוֹלם בּשיר וּמנגינה” עממיוּת שוֹרשית, גוּשית, עם השׂגוֹת אמנוּת צרוּפוֹת! חיבּת האנקדוֹטה עם קפּדנוּת אדוּקה בּצוּרת השיר!
בּיאליק נחַן בּכוֹח למַצוֹת את עצמוֹ עד היסוֹד גם בּשיר הלירי הקטן, עד שהיה לא פעם הרוֹשם, שצוֹרך לוֹ למשוֹרר בּריוח זמן כּדי להיטען שוּב. את דמעתוֹ “עיצב בּלחץ שינים”. טשרניחוֹבסקי הוּא בכל שיר משיריו כנוֹטל מן הכּרי.
דרך ראייתוֹ וּביטוּיוֹ בשירתוֹ הלירית והבּאלאדית היא מרוּבּת רמזים של תמוּנה ורעיוֹן (לא רמזי לשוֹן כּמוֹ אצל בּיאליק ואחרים), ועל כּן יש ששירוֹ זה ייראה כלא מבוּטא עד תוֹם. עוֹרקי המתכת היקרים נראים כּנמתחים בּתוֹך עפר מחצבתה. החמימוּת אינה כזרם עוֹבר את כּל גוּף השיר, אלא היא ניתזת מתוֹכוֹ יחד עם הגיצים. הציוּר והסמל מתלהלהים בּדרך מרוֹצם. על כּן הוּא קלאַסי וּמוֹדרני כאחד. כּשרוֹנוֹ אינוֹ הוֹלך לקראתך מעדנוֹת, כּי אם כּמזנק עליך להפתיעך, כּי לא תדע מאיזה צד וּבאיזה כוֹח יזנק.
אוּלם בּאידיליה, כּמחוּיב על פּי הסוּג, מהלך מבטחים לוֹ, וּבה ביטא את עצמוֹ ללא שיוּר. בּה הקים מצבת פּאר לדוֹר ולדוֹרוֹת.
המשוֹרר מעיד על עצמוֹ, כּי “שיר גוֹי וגוֹי קְסָמוֹ”. את הקסמים האלה הוּא מעביר בּלי ליאוּת אל תחוּמנוּ, להרחיבוֹ, להאדירוֹ. בּשירתוֹ הוּא נוֹתן לנוּ את רגש העוֹצמה.
תש"ב