לא בנתיב ישר וּבריתמוּס קבוּע שטף פּלג־חייו של איש המעלה הזה, כּי דרך עקלקלוֹת אחז לוֹ. אל מערומי סלעים היה מזנק, מתנפּץ וּמזנק שוּב, מתקצף ונוֹשׂא מימיו וקצפם למרחוֹק, כּנהר סמבּטיוֹן שהוּא רץ ונמהר בּלי ראשית וּבלי תכלית. היש תכלית בּאי־מנוּחה עצמה? לא! היוֹצר והמשפּיע צריכים להיוֹת מחוֹננים מן ההשגחה בּמדה מרוּבּה של עקשנוּת ושווּי־משקל רוּחני, בּבחינת “מעוֹר אחד”. על כּל נחשוֹל ונחשוֹל הקם עליהם הם צריכים לנענע בּראשם. אלה הם האנשים בּרוּכי־האלהים הנכנסים בּשלוֹם ויוֹצאים בּשלוֹם. ואוּלם נתן בּירנבּוֹים היה “אחר”. וה“אחרים” יש בהם אמנם כדי להפרוֹת לפעמים את שׂדה המחשבה והרגש, יש בהם כדי לראוֹת בּתחילת התגשמוּת חלוֹמם, אך גם להואש ממנוּ בּעוֹדוֹ בּאבּוֹ ולסייע לחורבּנוֹ. קללת אלהים רוֹבצת על האנשים הללוּ, הקוֹלעת אוֹתם מצוק אל צוק ומשמיטה בּכל פּעם את הקרקע מתחת רגלם.

נתן בּירנבּוֹים, שנשתחרר עוֹד בּילדוּתוֹ מכּבלי המסוֹרת והדחקוּת הרוּחנית, התנפּל לתוֹך נבכי התרבּוּת המערבית ונעשׂה למטיפה הכי נלהב והכי מלהיב. והוּא שראה בּאביבוֹ את אביב הלאוֹם העברי בּרבּוּי ה“בּוּרשֶנשֵפטִים (סטוּדנטים מלוּמדי חרב וגבּוֹרים לשתוֹת שכר) מכּיר פּתאוֹם בּטרגדית הגלוּת וּמנבּא מעל בּמת הקוֹנגרס הציוֹני עתיד חפשי ויפה־חיים בּמזרח, בּארץ אבוֹת. הוּא ראה את המחשבה הציוֹנית כקוֹפאת על חלוֹמוֹתיה המוּפשטים וחסרי הדם מצד אחד, ואת העבוֹדה הציוֹנית המשרכת דרכה מעבר לחיים מן הצד השני, והטיף בּכל אש התלהבוּתוֹ ל”שיטת החיים" היינוּ, להכניס אל חוּג העבוֹדה הציוֹנית את כל המזעזע את נפש האוּמה ולאחוֹז בּיד את כּל הנימין היוֹצאים ממנה להטותם כּכל חפץ האוֹרג. וכשראה שנבוּאתוֹ מתחילה להתקיים, התנפּל עליה בּחימה שפוּכה וּביקש לכרוֹת את העץ בּלחמוֹ. ואין לך טרגדיה גדוֹלה מזוֹ, כּשאדם נרדף ממעשׂי ידיו הוּא. אדם בּוֹרא לוֹ אלים, הוּא מסייע לבריאתם, ואחר כך הוּא נבעת ממבּטם החי וּמתנוּעוֹתיהם החיוֹת והוּא מכּה בּחרדה גדוֹלה על ימין ועל שׂמאל לנפּצם וּלמגרם. והם, שרוּח חיים נוּפּחה בהם, מחייכים בּלגלוּג דק כּלפּי אוּמנם הדוֹן־קישוֹטי. זמן־מה ראה חזוּת הכּל בּשיטתוֹ של אחד־העם, תרגם את מבחר מאמריו לגרמנית ועמל להפיץ את תוֹרתוֹ של זה בּרבּים למען ראוֹת בּה אחר־כך צמצוּם הגבוּלין, קטנוּת המוֹח וקפּוּח נשמת האוּמה ההמוֹנית “הגדוֹלה והעמוּקה כּים”. פּעם רוֹמם את האישיוּת עד לשחקים והטיף לאצילוּת היחיד, ושוּב יצא וּפשט יד להמוֹן. הלשוֹן העברית, הספרוּת העתיקה, העבר של שנוֹת אלפּיִם המדוּשן בּדמם וּבחלבּם של כּל גאוֹני הרוּח הלאוּמי, נעשׂים בּעיניו כקליפּת השוּם, כּסרח העוֹדף, כנטל עוֹפרת הצמוּד אל כנפי הנשמה הלאוּמית ומשתק את מעוֹפה.

והספרוּת היהוּדית, ספרוּת בּת יוֹמה עניה ודלה, שנוֹצוֹתיה טרם צמחוּ ושצוּרתה טרם נקבעה, היא היא שוֹרש נשמת האוּמה וּממנה חיים לה בּזה וּבבא. כּמלאכי־חבּלה עמדוּ הוּא וּבני סיעתוֹ על בּמת צ’רנוֹביץ וגזרוּ כּליה בבת אחת על כּל העבר העברי. שלוֹם אַש הכניס את “רוּת” הנכריה העלוּבה יפת־העינים תחת כּנפי הלשוֹן היהוּדית שלא תצטרך להראוֹת בּחוּצוֹת בּמערוּמיה העברים; רייזין עשׂה חינגא עם ה“שפחה” המשוּחררת על קברה הרענן של הגבירה צרת־העין; פּרץ ראה בּמוֹעיד הועידה מין אליהוּ חדש, השוֹחט את מאוֹת נביאי השקר אל תוֹך נהר הנשיה ויגל בּרעד וּבניקוּש שנים – וּפתאוֹם פּרש הנביא הזוֹעם ולבש מדי בּד וּמכנסי בּד, טבל ועלה לכהן לאלהי ישׂראל סבא, כּרע כּריעוֹת והתפּלש בּאפר לפני הדר גאוֹנוֹ.

והעבוֹדה, שלא היה זה אדם הפכפך העוֹשׂה מעשׂיו בּקלוּת ראש וּבלי רגש אחריוּת! עדים היוּ חריצי הצער העמוּקים בּצדי שׂפתיו, קוֹלוֹ המלא רעידוֹת כּאב והתלהבוּתוֹ האמתית, מצחוֹ הגבוֹה והאצילי, עיניו הבּוֹערוֹת פּרא והשׂיבה שזרק בשׂערוֹ השחוֹר בּלא עת. עדים הם נדוּדי חייו ועלבּוֹן חייו.

“שיטת החיים”! בּאחד הערבים ראיתי את נתן בּירנבּוֹים בּבית חבר, בּמסיבּת רעים. הוּא היה מסב בּראש השוּלחן על כּוֹס יין, עיניו הבריקוּ זכּוֹת מתחת הגבּוֹת העבוּתוֹת, גוּלגלתוֹ התנוֹעעה על צוארוֹ

כּכדוּר מלא חוֹמר גזי, אפּוֹ הגבנוּני והכּפוּף הזכּיר את חרטוּמוֹ של עוֹף דוֹרס, ידיו הארוּכּוֹת והצרוֹת נפנפוּ בּאויר כּמתאבקוֹת עם אוֹיב בּלתי נראה, והיה מסיח דברים אינטימיים, בּענינים פּרטיים, בּעסקי יוֹם יוֹם, שהם קטנוּתם של החיים וגדלוּתם כאחת, וראיתי כּמה צמאוֹן לחיים וכמה יצר לחיים טבוּעים בּנפשוֹ של אדם טראגי זה. וּברגע ההוּא הבינוֹתי את אי־המנוּחה ואת אי־הקביעוּת שבּלבּוֹ ואת קפיצוֹתיו השוֹנוֹת והמשוּנוֹת על בּמתי המחשבה. אדם זה לא יכוֹל להמתין לפתרוֹנן האטי וההדרגי של חידוֹתיו, הרגשתוֹ את החלל ההוֹוה היתה כּל כּך חדה ועזה, עד שהאפשרוּיוֹת לעתיד נתערפּלוּ בּעיניו ולא ראן כּלל. וּמשוּם כּך נעץ את צפּרני מחשבתוֹ בּשפּוּעי סלעים חלקלקים ולא הרגיש בּתהוֹם הרוֹבצת תחתיו; וּמשוּם כּך היה המחפּשׂ הנצחי, המתחיל בּבנין על מנת לסתוֹר, המתגלגל לתיאבוֹן מראש הר וחוֹשב שאחרים הוֹדפים אוֹתוֹ.

תרצ"ז