לוגו
מקדם ומים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בסוף המאה החמישית התנגשו שתי הדתות, האמנושית מקדם והקתולית מים, וכהניהן משני העברים ירו חציהם המשוחים ברעל אי־הסבלנות וקנאת הדת אל לב כנסת ישראל האומללה. כהני האור החשיכו את שמיה מקדם, וכהני אלהי החמלה רדפוה באכזריות איומה, ותהי בת יעקב כמטרה לחצי שניהם.

ובכל זאת עמד ישראל איתן על משמרתו, משטרת הדת והדעת, ומרכז לאומי כונן לו תמיד בכל ארצות גלותו, אשר ממנו יצאה תורה ואורה לכל הגולים באשר הם שם.

“אשריהם לישראל בכל מקומות מושבותיהם, אף על פי שהם מתיגעים לארבע רוחות העולם, מצפון לדרום ומדרום לצפון, ממזרח למערב וממערב למזרח, הרי הם באמצע, שנאמר כי הנה אנכי מצוה והגיעותי בכל הגוים את בית ישראל, כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ” (תנא דבי אליהו)

אחרי הלל השני היו עוד שלשה נשיאים: גמליאל החמישי, יהודה הרביעי וגמליאל בתראה — הנצר האחרון מגזע בית הלל הבבלי, אשר ארכה ממשלתם חמש מאות שנה.

כריסטימוס ואמברוזיוס, אבות הכנסיה הנוצרית, קנאו לדתם, וישימו משמר לבל יבקרו עוד הקתולים את בתי־תפלת היהודים, לבל יצומו ביום הכפּורים, לבל ישמיעו קול שופר ולא ישמחו בשמחת חג האסיף כאשר הסכינו.

בעת ההיא נגדשו היהודים מאלכסנדריא אחרי שבתם בה יותר מאלף שנה. בראשונה התיצבו נגד שונאיהם, וישימו אות ביניהם למען יכירו איש את רעהו, וישם כל אחד מהם טבעת עשויה מכפּת תמרים על אחת מאצבעותיו, ובאחד הלילות התנפּלו על עושקיהם, ותעז ידם עליהם, כי גם הנציב הרומי החזיק בימינם; אולם קידיל הקנאי קם עליהם בקנאתו ויקהל עליהם עדת קנאים ויגרשם ערומים ויחפים ואת בתי־תפלתם שם לבתי־תפלה קתוליים.

אשה גדולה אחת, היפּטיה שמה, אשר קנתה את לבות כל גדולי הדור ההוא בנועם לקחה ובצניעותה, נסתה להושיע את היהודים, ולא חסו הקנאים גם עליה ויפשטוה ערומה וימיתוה באכזריות איומה.

ובאנטוכיא נואלו ילדי בני ישראל בהכותם את המן בימי הפּורים, ויתלו את תמונתו על צלב עשוי שתי וערב. שמע הקיסר תיאודוסיוס ויתעבר, וישפוך את חמתו על עולליהם וידכאם על ידי שמעון האנטיוכי הקנאי.

הקתולים מקדם כן גם האמגושים מים השתערו על שארית יהודה, ועוד בטרם שאפו רוח מעצבם ומרגזם בימי פירוז הרשע, אשר הרג את היהודים תושבי איספּאהן ואת ילדיהם מסר לכהני צורואסתר לחנכם בעבודת האש, וראש הגולה הונא בר מר זוטרא, אמימר ומשרשיא הומתו, והנה פתאום התחוללה שנית סערת קנאה ושנאה על ידי האיש מצדק, הכהן האמגושי, אשר חבל תחבולה לרומם את אורמוצד אלהי הטוב על אחרימון אלהי הרע, בתקנו סדרים חדשים בדרכי החיים, כי יהיה כיס אחד לכל בני האדם, וגם הנשים לא תהיינה קנין פרטי, כי אם כללי, ובזאת חשב מצדק לשים קץ לכל מעשה רצח ועושק, בהסירו את סבות הקנאה מאיש על רעהו.

מצדק בעצמו היה איש תמים ומאמין אדוק בדת צורואסתר, וכל דבריו יצאו מעמק לבו, וכבקסם משך אליו את ההמון הדל, אשר השתמש בחופש למלא תאותו ויקראו בשם ״זינדא אוסטא" — בעלי דת החיים והאור, ויפשטו ידם לרכוש העשירים, ויכבשו את נשיהם ובנותיהם, וגם המלך עמד לימינם, ותהי מהומה ומבוכה נוראה בכל הארץ.

הדת הקומוניסטית הזאת נגעה בבבת עין היהדות, אשר כל מעיניה אך בטהרת המשפּחה, ומה נשבר לב היהודי בראותו את נשיו ובנותיו צפויות לקלון.

רוח ממרום הוערה על כל בני הגולה ובראשם עמד מר זוטרא השני נשיאם, ויצאו למלחמה לקראת קובד המלך הקומוניסטי, וברוב אונים ובחרף נפש גרש הנשיא מר זוטרא את גדודי מצדק ויפרקו עול מלכות פּרס מעליהם.

שבע שנים משל מר זוטרא על בני הגולה ברוב עוז והדר. אולם לאחרונה, כאשר אנשי חיל היהודים עזבו גם הם את דרכי המוסר, סר צלם ואויביהם התגברו, וראש הגולה ורבי חנינא נתלו על הגשר במחוזא (בשנת ד״א רפ״א). ובכן נפסקה נשיאות ראשי הגולה למשך שלשים שנה.

מענין מאד הוכוח בין אמימר והאמגושי (בסנהדרין ל״ט): ״אמר ליה אמגושא לאמימר: מפלגך לעילאי דהורמיז, מפלגך לתתאי דאהורמיז. אמר ליה (אמימר): אם כן היכי שכיק ליה אהורמיז להורמיז לעבורי מיא בארעיה?" כלומר, איככה איפוא ירשה השני להראשון להעביר מים בתעלה דרך ארץ ממשלתו?

עמוק הוא ההגיון בתשובת אמימר, המורה אותנו, כי אי־אפשר לחלק את הבריאה לשתי רשויות, כי כלם נכללים באחד. וזאת היא תמצית היהדות הנאמנה.