בראשית שנות המאה השמינית התפּרצה רוח עועים במחנה ישראל, ומשיחי שקר קמו להוליך את העם שולל בתעתועיהם וכזביהם. הראשון היה שריני, אשר התימר בשם משיח אלהי יעקב ויבטיח להשיב את הארץ הקדושה לעמו, אחרי אשר יגרש מתוכה את הערבים. ומשיח השקר הזה מצא לו שומעים רבים בין אחיו, כי עת צרה היתה אז ליעקב, הצרות דכאו את רוחם ויהיו צמאי ישועה.
בימים ההם מלך על המחמדים הכליף יזיד, אשר ישב על כסא עומר השני. ויצו המלך להביא לפניו את המשיח, אשר נבהל מאד, ויתנצל באזני המלך, כי מהתל הוא ביהודים. הכליף שלם לו כרשעתו וימסרהו בידי היהודים, אשר נפקחו עיניהם לראות משוגתו. שריני מת והתנועה התמה.
רבים מהנוטים אחרי שריני שבו אל עמם, אחרי אשר על פי מצות משיחם הפרו את חקי התלמוד. ראשי הקהלה שאלו את פי הגאון מר רב נטרונאי, ראש ישיבת פומבדיתא, אם יקבלום. — הגאון הנאור השיב בהגיונו הזך והבהיר: ״אנשים כאלה טוב לקרבם מלדחותם. קבלו אותם ואל תדחו אותם, כי הם כישראלים גמורים״ (שו״ת שערי צדק).
כשלשים שנה אחרי מות שריני קם המתעה השני, אבו־איסי מאיספאהאן שמו. הוא לא היה נבער מדעת, אך הוזה ושוגה בחזיונות ודמיונות, ויהי תועה ומתעה, ויתן תורה חדשה בשם ה', ויאמר כי ציר ונביא הוא שלוח מאלהי ישראל לבשר את גאולת עמו. ומבשרו חזה אלוה, כי חלה במחלת צרעת והשכים בבקר בריא ונרפא מצרעתו. וימצא לו נפשות רבות, ויאספו אליו כעשרת אלפים איש להלחם נגד צוררי ישראל, והוא היה המצביא אותם וירכב לפניהם על סוס אביר, כגבור הודו במלחמה.
את התורה היה מפרש באופן בלתי מקובל, אל התלמוד התנגד, את הגרושים אסר אף אם מצא האיש באשתו ערות דבר, ויאסור גם אכילת בשר ושתית יין, להתפּלל צוה שבע פעמים ביום, בסמכו על הכתוב ״שבע ביום הללתיך״.
אחריתו היתה נוראה מאד, כי נפל שדוד במלחמה וכל אנשי מלחמתו נפוצו, והנמשכים אחריו זכרו את שמו בכבוד וילכו באורחותיו, ויהיו לכתה חדשה בישראל ימים רבים.
התנגדות שני משיחי השקר, שריני ואבו־איסי, אל התלמוד, לא השאירה אחריה כל רושם. כי התנועה הזאת היתה בלולה בהזיות ושגיונות, אשר כאבעבועות פרחו באויר ויהיו כלא היו. לא כן היתה אחרית התנועה החדשה והחזקה, אשר מחוללה היה איש אשר מולדתו שתה עליו הוד והדר, גזע מבית דוד, נצר ממשפּחת בוסתנאי ראש הגולה, לכן היתה התנועה הזאת חזקה ותוצאות פעולותיה רואים אנחנו עוד בדורנו אנו.
ראש הגולה שלמה בן חסדאי מת בלי בנים, ולפי משפּט הירושה היתה הנשיאות לענן בן דוד אחיו, אשר מקדישיו ומעריציו אומרים עליו גם היום, כי הוא היה איש צדיק וקדוש; אך חכמי הדור ההוא לא רצו להעמידו לנשיא עליהם, באמרם: ״כי טינא היתה בלבו, פּריצות וחסרון יראת שמים״, וישימו את חנניה אחיו הקטן לראש הגולה תחתיו. אולם גם מתנגדיו הודו כי תלמיד חכם היה.
והעם התחלק לשתי מפלגות, ואש המחלוקת התלקחה ביניהם, ויענן ענן את שמי ישראל, ויקרע את העם לקרעים. הקראים, או בעלי המקרא, אשר התנגדו להתלמוד, הלכו אחרי ענן נשיאם, ואת מתנגדיהם מעריצי התלמוד קראו בשם רבנים.
הכליף גרש את ענן ועדתו מבבל וילכו ארצה ישראל. ויקרא ענן ריב על התלמוד, באמרו: ״החכמים הוסיפו וגרעו מדברי התורה הכתובה שלא כדת״, ויביע את שנאתו אל מחזיקי התלמוד כדברים האלה: ״לו היו כל מחזיקי התלמוד בבטני, כי אז המתי את עצמי, למען המת גם אותם״. ופתגמו היה: ״חפישו באוריתא שפיר״.
ויבן ענן בית־כנסת בירושלים, אשר עמד על מכונו שלש מאות שנה עד ימי מסע הצלב. ויחוק חקים חדשים הנוסדים רק על הכתוב כפשוטו. את חשבון העבור אשר תקן הלל השני בטל מכל וכל, וישב לקבוע ולעבר ירחים כמלפנים. את חג השבועות תקן לחוג ביום החמשים אחרי השבת הראשונה, ככתוב ״ממחרת השבת״ וכמו שדרשו הצדוקים מלפנים. הוא אסר לרפא חולה, למול ילד ולאכול מאכלים חמים ביום השבת. גם אסר להדליק נר בערב שבת, וישב ענן בחשכת עננו בלילות השבת. כן גם החמיר במאכלים אסורים, אסר לקחת את בת אחיו או את בת אחותו, וגם אסר את הנשואים בין אח ואחות חורגים. נגד זה בטל את התפלין, האתרוג וחג החנוכה, וישכח ענן, או לא הבין, כי בהמצות האלה קשורים זכרונות העם היותר נעלים, ובזאת שלל מהתורה את נשמתה ואור פניה המפיקים חן ונועם, דעת והשכל, הוביש את לשדה וישם כחרש כחה, ויחנטה לבלי שוב אליה עוד חיי נשמות לרומם את הרוח ולשמח את הנפש. הוא קבע לחובה לאפות מצה אך בערבי פסחים מלחם שעורים, למען יהיה לחם עוני, וכל זה יען כי תקע עצמו באותיות שבתורה ולא הבין את המאור שבה.
ראשי הישיבות החרימו את ענן וכל סיעתו ויבדילום ויוציאום מכלל ישראל. והקראים גם הם לא החשו ויפרדו מהרבנים כליל וימנעו מהתחתן בהם ומאכול אתם, ולא באו אל בתיהם ביום השבת, כי לפי דעתם המה הרבנים מחללי שבתות בהדליקם נרות בערב שבת. וידבר סרה על הישיבות וראשיהן, ויפרשו עליהם את משל זכריה הנביא ב״שתי הנשים אשר כנפים להן ככנפות החסידה והנה נושאות את האיפה לבנות להן בית בארץ שנער ולהניחה שם על מכנתה", ויאמרו: שתי הנשים הנה שתי הישיבות של הגאונים בסורא ובפומבדיתא. ועד היום יקראו סופריהם את הישיבות בשם ״שתי הנשים בארץ שנער״.
הנה זאת הפּעם השלישית שנחלק ישראל לשתי מפלגות לוחמות זו את זו: ישראל מעל יהודה, הצדוקים מהפּרושים והקראים מהרבנים, וירושלים, אם העם, אשר ראתה בבנינה את בניה נלחמים, ראתה עתה בחרבנה את בניה נצים ושוטמים איש את אחיו.
הקראים הרימו את ענן נשיאם ויתנו את משפּט הירושה לשאול בנו אחריו. אחרי מותו הורם והוקדש לקדוש נעלה, ומדי שבת בשבתו יזכירו נשמתו לאמר:
״אלהינו ואלהי אבותינו, רחם את מתינו ובראש ובתחלה את רבנו ענן הנשיא איש אלהים, אשר סלל את דרך התורה, האיר עיני בני מקרא, רבים השיב מעון ומעברה, והדריכנו בדרך ישרה, אלהי ישראל ילינהו במלון טוב ובמלון נחמד עם שבע כתות הצדיקים הנוחלים בגן עדן״
אולם התנועה הזאת הוציאה רוח מאוצרותיה, רוח סער לגרש את ההרגל, ותולד את הבקרת המוליכה את האדם קדימה, ויחלו חכמי התלמוד לחקור ולהתבונן במאור שבתורה, ויסירו את החלודה, כי התנועה היא אם החיים.