לוגו
רבי שלמה בן גבירול
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

נפש רמה וזכה, כבירה ועדינה, מלאה פילוסופיה ושירה גם יחד, היתה נשמת המשורר בחסד עליון ופילוסוף אלהי, רבי שלמה בן גבירול.

״לפי דעת אפלטון, כל ידיעותינו הן זכירת הנשכחות, אשר

ידענו בעולם הנשמות, כטרם בואנו לעולם החמרי הזה הנה

לא כן היה הדבר אצל הפילוסוף האפלטוני רבי שלמה בן

גבירול הוא לא שכח דבר בעולם השפל מכל אשר ידע

כעולם העליון שכחה היתה, אד לא לפניו, כי אם לפני המלאך

הממונה עי השכחה בעצמו וישכח כדגע לסטור אותו על

פניו, על בן לא חדל בן גבירול מהביע עלי חלד אחרי הולדו

את שידיו, אשר השמיע במרום לפנים עם שרפי אל לא

השכיחו המלאך את התורה אשר הגה ולמד במעמד הנפשות,

ולא כבה את הנר הדלוק על ראשו כירחי קדם שאין בהם

שנים ״ (שולמן, תולדות חכמי ישדאל, בשם החכם זבס)

אחד מחכמי ישראל בזמן ההוא הביע את משפּטו עליו, לאמר:

״דרכי שלמה התנשא מעל לצרכי החומר ומחסורי איש גופני.

נזיר אלהים היה וינזר מכל חמודות בשדים ותענוגות בני אדם

ויקדיש את נפשו הזכה מכל שמץ דופי, כליל לחפצי הרוח

האיש הצעיר בשנים בין חכמי זמנו גבה ויעל על כלם

כתעופת מליצתו. כחן שירתו ונעימת מדברותיו."

בהיותו עוד ילד קטן מתו עליו הוריו וישאר עזוב, גלמוד ועני. הילד האומלל הזה לא ידע משעשועי הילדות ושמחת הנוער. רוח עצבון תקפהו ויזקן בלי עת, והוא בעצמו יתאר לנו את תכנית רוחו, לאמר:

אני השר והשיר לי לעבד.

אני כנור לכל שרים ונוגנים

גוי יהלך על האדמה

ורוחי תעלה על העננים

וליבי בן בלב בן השמונים.


עודנו עומד בין גבול הילדות והבחרות, בחיותו בן שש עשרה שנה, שר שירתו כאיש בא בימים, בה שפך את מרי לבו על גורלו האומלל, לאמר:

מליצתי בדאגתי הרופה,

ושמחתי באנחתי רחופה,

ואם אראה שחוק. יבכה לבי

לחיתי שהיא מני קטופה

ידידי! הלבן עשר וששה,

ספוד ובכות עליהם האסיפה,

אשר חיה להמשך בילדות,

בלחי בחבצלת שזופה

שפטני לבבי מנעורי,

על כן היתה נפשי כפופה

ומה בצע להתקצף, אבל רום

וקוה, כי לכל מכה תרופה

ומה יועיל בכות על המצוקים?

ומה יועיל לדמעה הערופה?


מגנו ואיש חסדו בימי עלומיו היה השר רבי יקותיאל אבן חסאן הנדיב, אשר מצבו בממשלת הארץ בסרגוסה היה כמצב רבי שמואל הנגיד בממשלת גרנדה. אולם לא ארכה מנוחתו, כי הנגיד רבי יקותיאל נפל לפני בני עולה וירצח לעיני השמש, ויגדל האבל בכל מחנה ישראל אשר בספרד, ובן גבירול נשא תאניה על איש חסדו, והקינה הזאת תכיל שתי מאות חרוזים, והבית הראשון מביע את כל תשבחות השר, באמרו:

בימי יקותיאל, אשר נגמרו,

אות כי שחקים לחלוף יוצרו

אראה פני תבל. ידידי, זועפים,

יתנכרו אלי ולא נכרו

על כן שעו מני, אמרר בבכי

אל תשאלו על מה זה שפתי צללו?

סה תקצפו עלי ומה תגערו?

כי סעל ראשי צלים סרו —

אבד יקותיאל, אשר חאבדים

בו עתקו חיל וגם גברו.


רבים קמו על המשורר וידריכוהו מנוחה, עדי אשר התמרמר על העיר סרגוסה ויכנה בשם עמורה, ויצא ממנה וימצא חסות בצל הנדיב רבי שמואל הנגיד, אשר קבלהו אל ביתו ושם במעונו שר שיריו הנפלאים המתנוססים כאבני חן ב״כתר מלכות״, המלאים חקר ודעת אלהים והנם עד היום למשיבת נפשות בני ישראל בצקון לחשם לפני יוצרם בימי מועדיהם וחגיהם ברגש קדוש ומאד נעלה.

בימי הפילוסוף והמשורר רבי שלמה בן גבירול זרח עוד כוכב מזהיר על שמי היהדות והוא הדין רבנו בחיי הספרדי, אשר כתב בערבית את ספרו ״חובות הלבבות״. בו יסד את תורת המוסר העברי (אתיקה) על מכונה לעומת תורת המעשה, אשר היא לבדה היתה דרושה עד הימים ההם, ומורה כי לא רק במעשה המצות והחקים לבדו יזכה האדם את פּעלו לפני אל חי, כי אם בשעבודו אליו את כל כחות הלב והנפש. ויהי הספר הזה לכלי חפץ לכל העם ולמקור מוסר ולקח טוב באמונה הצרופה עד היום הזה.

ואלה דברי רבנו בחיי בקצרה:

״כשם שהאדם מחובר מגוף ונשמה, כן תורת היהדות בהגלותת

בפועל בארחות חיי האיש הישר, אז היא מרכבת מעבודה

גלויה ועבודה צפונה, הגלויה היא ״חובות האברים״.

והצפונה היא ״חובות הלבבות״ אהבת ה׳ והגר האזהרות

לא תשנא את אחיד בלבבך, לא תחמוד, לא תקום ולא תטור,

לא תתורו אחרי לבבכם ועל כל התורה כולה אסר הכתוב

כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך״ וכלל גדול אמרו

חכמי התלמוד: ״רחמנא לבא בעי" ונמצא, כי חובות

הלבבות המה נשמת התורה והאמונה ומצות האברים בלי

רגש הלב היא בגויה מתה בלי בלי נשמת חיים׳׳

נפלא הוא משלו על דבר העורים ההולכים אחרי מובילם הפּקח ובנפול האחרון יפּלו כלם ואין כל תקומה להם.

מה נשגבו דברי המשורר האלהי בן גבירול בתארו את מצב עמו:

שבויה עניה

בארץ נכריה,

לקוחה לאמה

לאמה מצריה,

מיום עזבתה

לך היא צופיה.

השב שבותה,

רב העלילית.

* * * * *

מחוצים, לחוצים,

סובלי מעמס:

בזוזים. גזוזים,

נתונים למרמס:

ישמעאל כאריה

ועשו כתחמס,

זה יניחנו

וזה יקחנו


ותשובת אלהי ישראל באה:

״הקולר זה הקול, גולת אריאל?

עמדי וצהלי. בתולת ישראל,

לעת הרשום בספר דניאל!“


ויגוע המשורר ויאסף על עמיו בן חמשים שנה וההגדה מספּרת על דבר מותו לאמר: אחד ממשוררי ערב קנא בבן גבירול על שירתו, ויקם עליו וימיתהו ויקברהו בגנו תחת תאנה. והנה פתאום נשאה התאנה פרחי תפארה והבשילה פירותיה בטרם חנטו יתר התאנים את פניהן. ויהי המחזה הזה לנס, וכל העובר עליה השתומם. בהגיע הדבר אל המלך, קרא אליו את המשורר הערבי ואחרי אימו עליו הודה על הרצח אשר עשה להמשורר העברי.

כנסת ישראל היא התאנה, אשר בן גבירול משוררה הרוה אותה בטל תחיה ויפארה בפרחי קדש פרי השירה האלהית והמליצה הישראלית, חקר אמונה ודעת אלהים, ומפרחיו ענד לראשה ״כתר מלכות״, אשר יתנוסס על ראשה לדור דור.