נורא הוא גורל הבן־החורג גם בעת שלום, ומה גם בעת ריב ומלחמה, בעת אשר האחים נצים ורבים איש עם אחיו, אז כל החצים ואבני הבליסטראות יפלו על הבן החורג האומלל משני עבריו, ובמטרה הנהו לחצי שניהם, אשר ישימוהו כשעיר לעזאזל לכפּרת פּשעם.
בסוף המאה האחת עשרה, כאשר התפּרצה מלחמת שני האיתנים, הנוצרים והמחמדים, אשר הרעישה ארצות על יושביהן, הוסיפה עוד דפּים אחדים מאדמים בדמי בני ישראל בהתולדה. אירופּה ואסיה התיצבו במערכת הקרב אשה לקראת רעותה, ושתיהן רוו את אדמתן מדמי הבנים החורגים בני העברים האומללים; אדום וישמעאל התנפלו איש על אחיו ובמלחמתם האיומה הכריעו לטבח אלפים ורבבות מבני יעקב האובדים.
בעת ההיא העביר אחד מבעלי הסוד קול במחנה ישראל, כי בסוף מחזור רנ״ו, ד׳ אלפים תתס״ד, יבא הגואל לקבץ את שארית ישראל ולהשיבם לארצם, ובזאת תמלא נבואת בן חלקיהו ״רנו ליעקב שמחה“. והנה תחת שופרו של משיח שמעו קול אויב נורא, קול קנא ונוקם, מפּיות הקנאים ״נוסעי הצלב” לאמר: ״רוצחי גואלנו ימותו או ימירו דתם!"
פּטר הנזיר איש אמיאנס, אשר בטבעו היה איש מתרגש ומתלהב, הוא ובני סיעתו הרימו את אות הצלב ויטיפו לנוצרים לעשות נקמה במושלמים ולהוציא את ״הקבר הקדוש" מידיהם. קולם מצא מסלות בלב האספסוף וההמון הנבער מדעת, ויתאספו גדודים רבים לאלפים ולרבבות, ויקראו בשם אחים, וינהרו מים קדמה, ובלכתם רחצו פעמיהם בדמי היהודים כל עוד לא השיגו את הישמעאלים.
בהתאספם יחד שמו אותות הצלב על בגדיהם, והכהונה הקתולית נתנה להם סליחה וכפרה מראש על כל עונותיהם אשר יעשו בדרכם שהם עתידים ללכת, ובכן נחשבו לקדושים בשם האב ברומה, וכל איש מארצות הנוצרים לא העיז לנגוע בהם לרעה.
בצרפת היו ההרגות מעטות, יען כי נשיאי הארץ עמדו לימין היהודים ויגוננו עליהם. אך בהעיר רואואן, שהיתה אז תחת ממשלת אנגליה, אספו אז המרצחים הקדושים את כל עדת היהודים בבית־תפלתם ויכוננו את להב חרבם אל לבם ויחרצו את משפטם האיום: הטבילה או המות״. כל היהודים אשר בעיר ההיא מסרו את נפשותיהם על קדושת דתם, וכה עשו כל הערים בארץ אשכנז עד הנהר רהיין. ביחוד היה ההרג נורא בעיר מיץ.
לפני המחנה הלך אוז, בהאמינם כי האוז הוא ציר שלוח מאת בן האלהים לנחותם ולהצליח דרכם. אחרי האוז הלכו אלפי ילדים ומחוז חפצם ירושלימה להלחם מלחמת האלהים בכופריו, ובדרכם התנפּלו כחיתו טרף על אנשים נקיים ורצחו וטבחו המונים המונים בשם אלהי האהבה והרחמים.
ועדת ישראל אשר בטריאר, בשמעם כי גדודי נוסעי הצלב הולכים וקרובים אליהם, גמרו אומר למות בידי עצמם, לבל יפּלו בידי המרצחים לחללם, ויהיו הם הראשונים אשר בידיהם שחטו את ילדיהם לבל יכריחום המרצחים להמיר דתם; נשים עדינות ובתולות תמימות העמיסו אבנים על צואריהן ותקפצנה אל נהר מזיל להציל נפשן מתבל וזמה; וכאשר התחננו היהודים לפני הנשיא אגילברט, כי יגן עליהם, ענה הוא אותם קשות: ״הוי, חוטאים, כבדי עון! קצף ה׳ עליכם ועל אבותיכם, כי רצחתם את בנו גואלנו. המירו את דתכם בדתנו ותהיו מאושרים בזה ובבא, אך אם תקשו ערפּכם אז תאבדו כלכם!״ –רבים מהם שמעו בקול המושל ומהרו לקיים עליהם את דיני הטבילה ונכנסו לברית החדשה.
אולם הנצחון הזה הביא אל הכנסיה הקתולית קלון תחת כבוד, כי בני הקהלה הזאת שבו אחרי כן שנית אל אמונתם הקדושה.
בהערים אספּירא, וירמיזא ובנותיהן הכינו המרצחים טבח ואבדן נורא. הנהרגים קדשו את השם ופשטו צואריהם להשחט על שם יוצרם, וגם שחטו בידי עצמם, איש את רעהו, איש את בניו, חתן את כלתו, נשים רחמניות שחטו את בניהם־יחידיהם, וכלם צעקו בקול:
\״שמע ישראל, ה\׳ אלהינו, ה\׳ אחד!״
נשיא העיר וירמיזא הסתיר בארמונו את נכבדי היהודים ומקץ שבעה ימים הודיעם ההגמון, כי לא יוכל להגן עליהם עוד, אם לא ימירו את דתם. היהודים בקשו ארכה עוד ימים אחדים, ולפני הארמון חנו גדודי המרצחים ויחכו לתשובתם. יום השבת הגיע, ונוסעי הצלב טרם שמעו את תשובת היהודים, ויתפרצו הארמונה, וימצא את כל היהודים הרוגים ונשחטים איש ביד רעהו. ראו זאת המרצחים הצמאים לדם וישפכו את חמתם על החללים, ויחללו את כבוד הקדושים ויסחבום סחוב והשלך, ואת הנשארים בחיים, מתי מספר, טבלו במים הזדונים. בין הנסחבים אל בית־התפלה היה עלם אחד ושמו שמחה הכהן, אשר נושאי הצלב המיתו את אביו ושבעת אחיו, ויהי כאשר הובא לבית־התפלה הוציא סכין משרולו וידקור את אחד מראשי הגדוד. כרגע התנפלו עליו המרצחים וידקרוהו וישסעהו לגזרים.
במגנצה מסרו נפשם על קדושת השם אלך ושלש מאות נפש, אשר המיתו איש את רעהו. הגברים שחטו את נשיהם והאמות את צאצאיהן.
בקלן נהרגו מאתים נפש, ושם היה זקן אחד ורבי שמואל בן יחיאל שמו, ובן יחיד היה לו, בחור יפה ומראהו כלבנון, והאב עם בנו ברחו יחד לתוך הנהר ובעמדם במצולה פשט הבן את צוארו, האב ברך על השחיטה והבן ענה אמן בצאת נפשו ואחרי כן שחט מנחם תלמידו את רבי שמואל רבו והוא המית את עצמו.
בכפר מירא נמצאו אז שתי נשים עבריות, האחת היתה חולה מחלת הקדחת והשניה ילדה בן. אתן היתה גם עלמה יפה אחת. ויהי בגשת אליהן הגדודים, יראו הנשים לבל יחללו את כבוד העלמה, ותאחזנה הנשים אותה ותשחטנה אותה, ואת העולל הרך לקחו בעריסתו ותעלנה על הגג ותתנפּלנה יחד עם העולל בקראם ״שמע ישראל" ותמותנה.
בפּראג, בירת ביהם, שמו הנוסעים שמות, באספם את היהודים ויסחבום בציציות ראשיהם אל אגן הטבילה, ואת הממאנים המיתו באכזריות.
ההונגרים היו עוד בני עם עול ימים ומלא כה עלומים, אשר עוד לא הוכו בסנורים מחשכת האמונה הקתולית; הגבורים האלה התיצבו נגד נוסעי הצלב ויכום וימיתום, והנשארים אשר נמלטו על נפשם, שבו לארץ אשכנז, רעבים, קרועים ויחפים, ויחושו את נקמת אלהים בהם על דם היהודים אשר שפכו כמים.
והקיסר הינריך הרביעי, בשובו מאיטליה, ובשמעו את מעשי השוד והטבח אשר עשו נוסעי הצלב ליהודים, הביע את רגשותיו גלוי קבל עמו לאמר: מי מהיהודים אשר קבל את הטבילה שלא מרצונו הטוב, ישוב לדת אבותיו. שמעו זאת המומרים האנוסים וישמחו מאד, ויסירו את המסוה מעל פניהם ומכל האנוסים נשאר בדתו החדשה רק איש אחד, מיכה מטריאר שמו.
ויהודי ביהם בשמעם את דבר המלך הינריך, החליטו לעזוב את ארצם ולהתישב באוסטריה והונגריה. ויאספו את רכושם וקנינם ויכינו לדרך. בין כה וכה נודע הדבר לנשיא הארץ, וישם משמר על בתי היהודים, ויאסוף את זקני העדה וידבר אתם קשות לאמר: ״מהונכם ורכושכם אשר רכשתם בירושלים לא הבאתם אתכם מאומה למדינת ביהם. הקיסר אספסינוס הדביר אתכם תחת רגליו, ומני אז ועד הנה הנכם פזורים בכל ארצות תבל. דלים וריקים באתם לארצי ודלים וריקים תצאו ממנה. ועל דבר פשעכם להאמונה הנוצרית, ישפטכם ראש כהני האמונה".
בדברים הקשים האלה הרגישו יהודי ביהם את הגלות בכל מרירותה, ולא השיבו מאומה, ויעזבו את הארץ ערומים ונקיים מכל רכושם. אחד ההגמונים בדור ההוא מספר, כי הכסף שלקח דוכס ביהם מן היהודים היה יתר רב מהשלל אשר לקחו היונים מהריסות טרויא.
גם ירושלים שתתה את כוס התרעלה מנוסעי הצלב, כי אחרי אשר טבחו את המחמדים, אספו את היהודים והקראים אל בית הכנסת ויציתוהו באש מכל עבריו וישרפום חיים.
וגורל האנוסים היה נורא מאד. מעבר מזה הציקום הכהנים על בגדם בדתם החדשה ומעבר מזה התרחקו מהם היהודים החרדים והקנאים, ויחשבום לנבדלים מקהל ה׳ לא התחתנו עמהם, מלחמם לא אכלו, ויהיו נרדפים מזה ומזה.
בעת ההיא היה הראש לכל הגולה רבנו שלמה יצחקי (רש"י) הקדוש והחביב. ויהי בשמעו את זאת, התעבר על העול הנורא הזה ויקרא להם לאמר: ״חלילה לנו להתרחק מהאנוסים, לחרפם ולבישם, כי כל מה שעשו לא עשו אלא מפני אבחת חרב, וכמעט שעברה הסכנה מהרו לשוב בתשובה שלמה". דברי רש״י גאון העם מצאו מסלות בלבות התמימים ויחדלו מרדוף את האנוסים האומללים.
*
חביב, יקר וקדוש היה הפּרשנדתא רש״י להעם, וההגדה עטרה אותו בספורי נפלאות: לרבי יצחק אבי רש״י היתה אבן טובה, אשר הכהנים הקתולים אבו לקנותה ממנו ולשבצה בעין פּסל מרים אם הנוצרי, וימאן למכרה להם, בהיותו נאמן לדתו. ויהי היום, וימשכוהו הכהנים בערמה אל האניה ויחלו לאיים עליו, כי אם לא ימכור להם את האבן, אז יטילוהו הימה. עודם מדברים והוא הטיל את האבן למצולת הים. וברגע הזה נשמע בת־קול בבית מדרשו בטרויש לאמר: ״הנה בן יולד לך, יצחק, אשר כאבן יקרה יפיץ אורו ויאיר את עיני ישראל בתורה".
הגדה אחרת מספרת על דבר רש״י, כי הגבור האדיר גוטפריד, אחד מראשי נוסעי הצלב, בשמעו את שמע רש״י, סר אליו וישאלהו את אחרית המלחמה. ורש״י השיבהו: ״תלכוד את ירושלים, תמלוך בה שלשה ימים, ביום הרביעי יגרשוך הישמעאלים, ואתה תנוס בחרפּה מן העיר, ותבא הלום עם שלשה סוסים".
אחרי ארבע שנות המלחמה שב גוטפריד צרפתה עם שלשה פרשים, ויזכור את דברי רש"י, ויהי בבואו בשערי העיר טרויש ותפול אבן גדולה ממשקוף השער על אחד הפרשים ותמת אותו ואת סוסו. אז נוכח לדעת את קדושת רש״י ויואל לראותו ולהודותו. אך לדאבונו נודע, כי איש האלהים כבר נאסף אל עמיו.