העם חש והרגיש את גדולת בן מימון בחייו ועוד יותר אחרי מותו. כבן עמרם לפנים האיר את חשכת העם בקרני הודו, גרש את האופל במאור תורתו וחכמתו, כי פני משה — כהראשון כן גם השני — כפני חמה, ובמו הגיעה שמש התולדה הישראלית עד חצי השמים.

אין כל מראה טבעי המרומם את נפש האדם אל עולם אחר כמראה ״שקיעת החמה״, אשר בעינינו נראה איך היא, החמה המאירה, הנותנת אור וחיים לכל התבל ומלאה, שוקעת מטה ימה, ומנגה נגדה נשקפת הלבנה החורה והקרה למלא את תפקידה.

יהושע בן נון משרת בן עמרם, ויוסף אבן עקנין תלמיד בן מימון, שניהם ביחוסם לאדוניהם כיחס הירח להשמש.

אחרי מות משה פּנה יום הצלחת העם והתורה גם יחד, צללי ערב פרשו כנפיהם השחורות ויהי חשך ועלטה, העם נקרע לגזרים והמפלגות צררו אשה את רעותה, והפּרץ האיום הזה נתן מקום להאויב הנורא, הלא היא הכנסיה הקתולית, להתפּרץ בתוך העם ולשים שמות בקרבו. פּעם הבטיחו הכהנים הקתולים בחלקת לשונם להנפשות התמות אשר נפלו ברשתם חיים נעימים וחלק בנחלת שדי, ופעם שמו אותות קלון ובוז על בגדי אלה היהודים, אשר מאנו לשמוע בקולם.

בעת ההיא ישב על כסא הכהונה הקתולית ברומה האפּיפיור אינוצנטי השלישי, איש עריץ ועז נפש מכל האפּיפיורים אשר היו לפניו. האפּיפיור הזה השפּיל את כבוד עם ישראל עד עפר וישם עול הברזל של הכנסיה הקתולית גם על מלכי הארצות וירכב את הגמוניו וחשמניו לאלופים על מושלי העם ונשיאיהם. העריץ הזה החשיך את התבל בקנאתו וייסד את משפּטי הבקורת (אינקויזיציון) לשפוט באש את הכופרים המרהיבים עוז בנפשם לפון בקדושת האפּיפיור ואי־שגיונו, ומחביון עוזו בהוטיקן רדה גוים באפּו וישפוך חמתו גם על כנסת ישראל האומללה, ויעיר אזני המלכים והמושלים לבלי תת חנינה לבת יעקב השדודה, ונוסעי הצלב התעוררו שנית ו״האב הקדוש״ נתן להם ״כתבי סליחה לשעבר, וכּפרה לעתיד״ ובשם קדושתו שבו הפּרעות וההרגות ביהודים, ובערים שונות כבר נראה המרת הדת באונס.

במצוקתם הנוראה הזאת שמו היהודים פּניהם אל האפּיפיור אינוצנטי, והוא מלא את בקשתם למראה עין, ובשנת תתקנ״ט הוציא צו לאמר:

״היהודים לא יהיו נסחבים אל אגן הטבילה להמיר דתם בעל כרחם. שלא להרגם בלי משפט, ובימי שבתם ומועדיהם לא יעפּרום בעפר ולא יסקלום באבנים ולא ירגיזו את מתיהם מקבריהם, בי אין להכחיד את היהודים ולהשמידם כלה מעל פני האדמה, למען שתתקיים בהם הנבואה, בי יבא יום ויכירו את טעותם ויקבלו עליהם עול מלכות הבן והאם כאמור בברית החדשה״

ושנאת אינוצנטי ליהודים עברה את הגבול, עדי אשר גם פיליפּ מלך צרפת, אשר הצר לישראל בכל ימי מלכותו, ויאכלם בכל פה, נחשב לו לאוהב ישראל, ובשנת תתקס״ד הוכיחהו במכתב על אשר יאהב את זעומי אלהים, וכה יאמר:

״נפשי תדאב לראות, כי ישנם מלכים שנושאים פנים לבני בניהם של הצולבים, להנחילם יחד בנחלת מאמיני המשיח המלכים האלה נותנים לבן האמה לרשת עם בן הגבירה שמעתי ותרגז נפשי, כי בצרפת החזיקו יהודים מלוי ברבית בנכסי הקדש להכנסיה הקתולית, כי היהודיות מחזיקות בבתיהן שפחות ומיניקות נוצריות, כי עדת ישראל בשאנץ בנתה לה בית־כנסת מחדש המתנשא בקומתו על בית תפלת הנוצרים הסמוך לו, וכי שם לא יתפּללו בלחש, כי אם בקול רם ובזאת יבלבלו תפלות הנוצרים ויפריעו את העבודה והרנה״

הרבה חטאים כאלה הוסיף האב הרומי למצוא בצורר היהודים הצרפתי פיליפּ אוגוסט, כי עוד לא יצא ידי חובתו בשנאתו לעם עולם, ויער אזנו לרדוך באפּו גם את הכופרים, כי שנואי נפשו המה.

ולא לחנם שנא האפיפיור הרומי את היהודים והיהדות, אחרי ראותו בהם מחאה חיה ועזה נגד הדת הקתולית ונגד הכהונה הרומית, אשר בחזקתה הכבידה אכפּה על כל הנוצרים הישרים בלבותם, אשר התמרמרו על מעשי הכהנים המחללים את כהונתם בתענוגות בשרים ותאוות נמבזות, והצרפתים הדרומיים, האלביגנזים, אשר התרועעו עם היהודים ורבניהם וילמדו דעת את דרכם בקדש, חיי משפּחתם וטהרת מדותיהם, ואחרי שימם עין בכתבי הקדש, התעוררו על כל רעות הכהונה הקתולית ומשובתה ויאמרו לפרוק את עול רומה מעל צוארי הנוצרים ולצרוף את הדת הנוצרית ולקרבה אל היהדות אמה — מקורה הראשון.

ואינוצינטי שפך חמתו על הכופרים ויערוך מסע צלב לקראתם להשמידם ובעיר בדרש הרגו עשרים אלף נפש ואת העיר שרפו באש, ואנשי הצבא שאלו את הכהנים להורותם איך יבדילו בין הכופרים ובין המאמינים ולא יספה צדיק עם רשע. על השאלה התמה הזאת השיבו הכהנים, כהני אלהי החמלה והרחמים: ״הכו אל תחמלו, ואלהים יבחר ויקרב את אשר לו! ״ גם במתים עשו שפטים וישליכו את עצמותיהם מקבריהם, ויקראו חרם על ספרי ישראל לבלי קרוא עוד בהם. והיהודים שעירי החטאת, אשר מעולם שתו מצו את כוס החמה, רבים מהם נפלו בנופלים, ורבים נשבו ונמכרו לעבדים. השנה ההיא, שנת תשע מאות וששים ותשע לאלף החמישי, היתה חרותה בדם על לבות היהודים וישימו בה אות ויקראוה בשם שנת יגו״ן.

גם נשים משלו ועוללו בהם בימים הרעים ההם. בעת המלחמה בין המאמינים והכופרים תפשה אשת האלוף מונפרט את כל קהל היהודים וישבי עיר תלוזה ותגזור עליהם אחת משתי אלה: להמיר דתם או לצאת להרג. ותצג את האנשים לבד ואת הטף לבד, והילדים משש שנים ומטה נתנו אל ידי הכהנים להטבילם במים. נוראה היתה צעקת הילדים האומללים בהסחבם בחזקת היד לאגן הטבילה ואין מרחם. רק מתי מספּר בגדו באמונתם ורובם הסגירו למות נפשם על קדושת דתם.

הרעה היותר גדולה אשר עשה אינוצנטי לעם ישראל היא הגזרה האיומה והמאוסה, אשר כל האנשים והנשים מן היהודים מבן שתים עשרה שנה ומעלה ישאו אות קלון מצבע צהוב על בגדיהם, למען יכירום כל רואיהם מרחוק. האות הזה שם שמות בחיי העם פנימה, כי הוקל ערכם בעיני עצמם ויחדלו לשים לב על החיצוניות שלהם, על נקיון גוום וטהרת בגדיהם, על הנוי והיופי, כי לבם ידע מרת נפשם; חדלו מלכת בקומה זקופה וילכו שחוח תחת עול הדומיניקנים והפרנציסקנים, אשר אינוצנטי יסדם להשפּיל את כבוד עם ישראל ולרמוס את גאון יעקב תחת רגליהם.