רבי דוד קמחי הזקן, בקנאתו לכבוד רבי משה, התאושש וישם פעמיו לטולידא, עיר ממלכת קשטיליה, להטות את לב נשיאה רבי יהודה אלפכר, הרופא הגדול והנכבד בעמו, ואת כל חכמי העדה, כי יחלצו חושים נגד הקנאים. אולם מרוב זקנתו וחולשתו חלה בדרך ולא עצר עוד כח לעשות דרכו הלאה, ויערוך מכתב אל הנשיא אלפכר ויעיר למוסר אזנו על עמדו מנגד בעת מבוכה כזאת והציע לפניו לגער בשלשת הקנאים, רבי שלמה ותלמידיו, כי יחדלו לעשות מעשיהם הזרים.

ומה השתומם החכם קמחי הישיש, אחרי אשר קוה למצוא עזרה מידי הנשיא אלפכר, והנה מכתב מלא תוכחות ומרורים קבל מהנשיא, אשר הביע דעתו, כי לא יתכן דרך הרמב״ם לשלב תורה וחכמה, אמונה ותבונה יחד, כי לא תשא אותן הארץ לשבת יחדו, וישפוך חמתו על בן תבון אשר תרגם את המורה עברית, ועל הקנאי רבי שלמה ושני תלמידיו דבר טובות ויהלל את פּעולתם.

ובין כה וכה ודברי הריב פרצו חוק ויעברו מגבול ישראל אל מחנה הקתולים ואש זרה הוצתה באהלי ישרון ותשם שמות בתוכו, כי בימים ההם כלה האפיפיור הרומי גריגורי התשיעי את פּעלו להכרית את הכופרים האלביגנזים ויאבד כל זכר למו, אולם בזאת לא אמר די ויאמר לצרור את רוח האדם ולשים מחסום גם לשכלו. ובחדש אפּריל שנת ד׳תתקצ״ג פּתח את בית משפט האינקויזיציון לבקר ולבחון כליות ולבות, ואת המשרה הנוראה הזאת מסר להדומיניקנים כלבי־הציד אשר לכהונת רומה. וגם בהעיר מונפליר, מקום משכן הקנאי רבי שלמה, הוקם בית משפּט הדמים לשפוט את הנוצרים שנחשדו בריח מינות וכפירה.

אל האינקויזיטורים המרצחים האיומים האלה התחבר הקנאי החשוך רבי שלמה מן ההר והוא ותלמידו רבי יונה מגירונדי שמו פניהם אל הכהנים הדומיניקנים ויאמרו אליהם לאמר:

״הנכם מבערים אחרי כל פרי כחש אשר בתוככם, ומדוע תעלימו עין מספרי הכפירה אשר בספרתנו? בני עמנו רובם כופרים, כי נפתו לדברי המימוני המצרי אשר כתב ספרי מינות, ואתם מבערים את המינים שלכם, בערו נא גם את הרע אשר בקרבנו, והם ספר המדע וספר המורה״

שמעו הנזירים הקנאים וישישו מאד ויתנפּלו ככלבי־ציד על טרפם, והקרדינל הצרפתי הקנאי כאדונו שם לבו אל הבקשה הזאת, כי נפחד העטלף הזה מאור פני ״המורה״, ויצו לשופטי הבקרת ויפשטו על בתי היהודים ויוציאו משם את ספרי הרמב״ם ויעלום על מוקדי אש ברחובות קריה.

ורבי יונה, תלמידו של רבי שלמה, השתדל לפני הכמרים בפאריז, כי יוסיפו עוד להרע, ויאספו את כל ספרי הרמב״ם לפני בית־כנסתם הגדול, ומן אש נר־התמיד הבוערת לפני מזבחם הציתו בספרי המימוני לעיני כל יושבי העיר לשמחת לב כל אויבי היהודים ולמורת רוח בני ישראל החכמים, אשר שם בן מימון יקר וקדוש להם.

השערוריה הנוראה הזאת הרתיחה את דמי שלומי אמוני ישראל ופלצות אחזתם, ומכל עיר ועדה נשמע דבר אלה וחרם על רבי שלמה ורבי יונה תלמידו. רבי שמואל ששפורטא הוכיח קשה במכתבו לחכמי צרפת על הנבלה הזאת, ורבי אברהם בן חסדאי איש ברצלונה, אחד ממכבדי הרמב״ם, גער ברבי יהודה אלפכר על הלבינו את פני הזקן רד״ק, וישלח אגרת תוכחה לכל קהלות ישראל בכל ארצות פּזוריהם. גם הרד״ק מהר עוד הפעם לכתוב לרבי יהודה אלפכר וישאלהו:

״הגם אתה הלרשע תעזור ולשונאי ה׳ תאהב? חלילה לזרע הנשיא הגדול להיות ידו עם מרעים!״

גם רבי משולם בן קלונימוס העיר למוסר אזנו של הנשיא אלפכר על ביישו את החכם רד״ק. כל אלה פעלו על הנשיא לנער כפיו מתמוך עוד ברבי שלמה מן ההר.

גם רבי משה בן נחמן ורבי מאיר הלוי מטולידא לא שמו לפיהם מחסום, כי גדול היה הכאב מאד על שרפת הספרים, ודעת הקהל הישראלי חרץ משפט נורא על רבי שלמה ותלמידיו ותתנם לחרם ולגדופים.

אחד ממעריצי הרמב״ם כתב מכתב מלא ארס על המעשים הנוראים האלה לאמר:

מה בערו האומרים, כי בערו

דברי חמודות יקרו מזהב!

אש אוכלה המה ואיך אש תאכלם?

בינו לזאת, בוערים ועוזרי רהב:

איך זה? אבל עלו כמו תשבי לאל

באש ובמלאך — בתוך הלהב״

והמימוניים לא נחו ולא שקטו עדי אשר נקטו נקמתם מן המלשינים, כי המלך יעקב מארגוניה נאות להם לחדש את הבקורת בדברי המלשינים והעלילות אשר עוללו מתנגדי הרמב״ם על המימוניים. אז הוזמו העדים ויענשו בקציצת לשונם ונחתכו יותר מעשרה לשונות. ורבי אברהם בן חסדאי כתב מכתם על דבר העונש הזה בדברים חדים ונמרצים לאמר:

קמו מורי שוא על מורה צדק ונתנוהו חרץ,

חלק לבם, ויפרץ בם האל פרץ על פני פרץ,

שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ

גם העונש המבהיל הזה לא שם קץ להריב והלוחמים לא הניחו עדין את כלי נשקם, ויעשו נקמות איש באחיו, בית בבית ומפלגה במפלגה עד חרמה, עדי אשר האנשים אשר באו בכתובים עם רבי אברהם בן הרמב״ם היו דורשים ממנו כי יסתיר את שמותיהם לבל יודעו לאנשי מצותם.

ורבי אברהם בן רבי משה, נגיד היהודים במצרים, התאבל ונפשו עליו השתוחחה על כבוד אביו כי חולל ועל ספריו כי נשרפו באש, ויוציא את רוחו בספרו ״מלחמות ה׳״, בזכותו את אביו ברוב אומץ, ובכל זאת לא נתן תפלה במתנגדיו, כי ירש את רוח הסבלנות מאביו הגדול.

ככה נמשך הריב עדי אשר לודוויג התשיעי מלך צרפת הוציא פקודה נוראה, כי כל ספרי התלמוד אשר בכל ארץ צרפת ישרפו באש, וכל איש יהודי אשר ימאן למסור את ספריו יגורש מן הארץ. הפּקודה נמלאה ביום ערב שבת פרשת חקת, ו׳ תמוז, שנת ה׳ אלפים ב׳. עשרים וארבע עגלות מלאות ספרי התלמוד הובאו אל אחד השוקים בעיר פּאריז ושם נשרפו כליל לעיני כל התושבים, כאשר עשו אז לספרי הרמב״ם. שרפת התלמוד היתה אז בעיני חכמי צרפת כשרפת בית ה׳ והיום ההוא נקבע צום לדורות, ורבי מאיר מרוטנברג ורבי אברהם בדרשי חברו קינות על המאורע הזה. אחת מהן היא הקינה המתחלת ״שאלי שרופה באש".

הרעה המרה הזאת השביתה את סערת לב מתנגדי בן מימון, בראותם בזה אצבע אלהים. ורבי יונה, אשר הוא נשאר בחיים מכל ראשי המתנגדים, נחם על מעשהו, אשר בו נתן את לפידי האש בידי הנזירים הקנאים, ויעל על הבמה ויבך ויתודה על מעלו, וידור לעלות לארץ ישראל ולהשתטח על קבר הרמב״ם שבעת ימים, ובהתודו קרא ואמר:

״הנני מכה על פני ובוש ומתחרט על אשר פערתי פי נגד רבנו הקדוש הרב רבי משה בן מימון וספריו והנני מודה מלב ונפש ואמר משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים״

חרטת רבנו יונה הביא את השלום ואנשי המפלגות תקעו כפם איש לרעהו לשלום. אבל רבנו יונה לא יכול לשלם את נדרו, כי עכבוהו בארץ ספרד, ושם יסד ישיבה גדולה. בכל דרשותיו היה מזכיר ביראת הכבוד את ספרי הרמב״ם והיה אומר:

״רבנו משה כתב כן ואנחנו לא נחלוק עליו״

בעת ההיא, בהיותו ״בעל תשובה״, חבר שני ספרים על הנושא הזה: ״אגרת התשובה״ ו״שערי תשובה״ על פי חקי התלמוד.

רבנו יונה לא האריך עוד ימים ולא מלא חפצו להשתטח על קבר הרמב״ם, כי חלה מחלה פתאומית וימת. חבריו ותלמידיו ראו במותו עונש מן השמים על אשר לא קיים את נדרו, ומני אז והלאה התגדל והתקדש שם רבי משה בן מימון בעיני כל ישראל, ואיש לא הרהיב עוד עוז בנפשו לחלל את כבוד מאור הגולה.