לוגו
היהודים בצרפת
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בארץ צרפת, הארץ הנאורה והחפשיה כעת בדורנו מכל ארצות אירופּה, אשר הבדילה כעת את הממשלה מאת האמונה ותשם להק את הפתגם הקדוש והנאור ״השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם״; בארץ היפה הזאת סבלו אבותינו במאות השלש עשרה והארבע עשרה הרבה יותר מבבל הארצות, ולודויג התשיעי הכביד אכפו על יהודי־עבדיו ויכריחם בחזקת היד לשאת את אות־הקלון על לבם ועל גבם לראוה בהם, וכי יזיד איש יהודי לצאת החוצה בלי האות ולקחו ממנו את חליצתו, ויענש עונש כסף לאוצר המלכות. הכמרים הדומיניקנים השגיחו בעין צופיה כי יקיימו היהודים את החק הזה בכל תוקף ועוז. ההמון השתובב משובה נצחת באשמת כהניו החשכים, ופעם בפעם התנפל על היהודים וישמו עליהם נויהם. ויהי היום ויתגוללו הנוצרים בעיר טרויש על היהודי החכם והעשיר רבי יצחק שטלן, ויעוללו עליו עלילה ויתפשו אותו ואת אנשי ביתו ויציגום למשפט לפני הכמרים הדומוניקנים וירשיעום וישפטום להשרף חיים באש. שלשה עשר היו במספרם וכלם עלו על המוקד, ובעמדם בתוך הלהב השמיעו בקול רם את הפתגם הקדוש: ״שמע ישראל!״ משוררים רבים שרו בעברית ובצרפתית קינות על מות הקדושים האלה.

ומצב היהודים הורע עוד יותר במלוך פיליפּ הרביעי (היפה) בצרפת. האכזרי הזה הוציא פתאום פקודה אכזריה ביום כ״ב ליולי שנת ה׳ אלפים ס״ו, הוא היום המר והנורא ליהודים מימים מקדם, יום העשירי לירח אב, לשים בבתי־כלא את כל יהודי הממלכה ביום אחד אין נקי. ובטרם השפּיקו היהודים להנפש מעצבם ומאבלם על חורבן ירושלים וגלות העם, והנה שוטרי הממשלה מזוינים בכלי־זינם החרידום ויסחבום כלם זקן ונער, טף ונשים אל בתי־האסורים ושם הודיעום כי בעוד ירח ימים עליהם לצאת את הארץ, וכל אשר ימרה את החק הזה מות יומת.

החוק האיום הזה יצא לפּועל, ויהי מספּר המגורשים — בשנת ויגרשהו וילך, ס״ו לאלף הששי — כמאה אלף נפש וכל רכושם ואחוזותיהם לקח המלך לאוצרו ולא השאירו להמגורשים רק את שמלתם לעורם וכסף למקנת אוכל ליום אחד. רבים היו אז אשר קשה היה עליהם לעזוב את הארץ אשר בה ישבו אבותיהם מימי קדם, בהיותה עדין מדינה ממדינות רומה העתיקה עוד לפני אשר קבלו עליהם יושבי צרפת את ״הברית החדשה״, ולא עצרו כח לעזוב את משכנותיהם ולנוע בארצות זרות, וימירו דתם. — הוי, כמה מדם ישראל נוזל בעורקי הצרפתים הנוצרים! — ואלה אשר נותרו בארץ אחרי המועד, ואשר דתם לא המירו, נשפטו משפט מות וינתנו להשרף חיים.

ככה כבה נר ישראל בצרפת, ובתי־המדרש הגדולים, אשר מהם יצאה תורה ואורה לכל עם ישראל בארצות גלותם על ידי המאורות הגדולים רש״י ונכדיו ובעלי התוספות בטרויש, פאריז, שאנץ, קינון ואורלינש, כל בתי־הישיבות האלה נמכרו לכל המרבה במחיר, ואת בית־הכנסת הגדול בפאריז נתן המלך פיליפּ היפה מתנה לרכבו.

שרידי החכמים ותופשי התורה נפזרו לכל קצות הארץ ורבים מהם מתו מתגרת הצרות הנוראות, ממחסור, עוני וקלון. עוד היום תעוררנה דמעות העשוקים ואנחת הנרדפים את לבות הקוראים. רבי אשתורי הפרחי, בעל ״כפתור ופרח״, היה אז עוד רך בשנים ואב בחכמה, קרובו של רבי יעקב בן מכיר, והוא מתמוגג בשיחתו וקינתו לאמר:

״מבית הספר הוציאוני, כתנתי הפשיטוני, בלי גילה הלבישוני, בעצם למודי גרשוני מבית אבי ומארץ מולדתי, ערום יצאתי, שולל הלכתי, נער הייתי, מגוי אל גוי ומממלכה אל ממלכה לעם לא ידעתי לשונו נדחתי, מנוחה לא מצאתי, עד כי הביאני חדריו מלך שהשלום שלו משבי לארץ צבי״

הנודד הצעיר הזה לא מצא מנוחה לנפשו עדי דרכו רגליו על אדמת ישראל.

רבי אהרן ברבי יעקב הכהן מנרבונה, התלמודי החכם, אחד מגולי צרפת, יקונן לאמר:

״אני הגבר ראה עני הגלות בשבט עברתו על בית יעקב, אשר כעדר נפוץ גלו ונתפּזרו, ממכון שבתי וכסא כבודי באתי לארץ חשך״

איום היה השבר אז בראשית המאה הארבע עשרה בארץ צרפת, עשירי־עם היו למחזרים על הפתחים והאמונים עלי תולע חבקו אשפתות. הפּיטן רבי ידעיה הפּניני מבדרש משמיע בכי בספרו ״בחינת עולם״, קול אנקת אומללים נדחים המלאים יאוש ותוגת עולמים. והנה היום בדורנו שנתה התולדה את דרכה ובעינינו נראה את צללי האומללים מהמאה הארבע עשרה, אשר התגלמו בפליטי אחינו הנמלטים מארץ רוסיה במאה העשרים. הוי, שבו אלינו ימי־הבינים, ולשנת ס״ו למאה הראשונה לאלף הששי ולשנת ס״ו למאה השביעית — תכנית אחת לשתיהן ומצוינות יחד ב״וילך״.

כעבור תשע שנים, בשבת לודויג העשירי בן פיליפּ היפה על כסא מלכותו, בא במשא ומתן עם היהודים על־דבר שובם לארצו, ויאות למלא תנאיהם אשר הציעו לפניו, ואלה הם:

״כי יהיה להם המשפט לשבת בכל מרחבי המדינה, כי לא ישפטום על חטאותיהם אשר חטאו לפני הגלותם, כי ישיבו להם את כל בתי־הכנסת, מקומות הקברות וכי ספרי הדת שלקחו מהם, וכי יהיה להם המשפט לגבות את החובות הישנים מהנוצרים, ושתי שלישיות מן הכסף הגבוי תבאנה לאוצר המלך.״

את כל התנאים האלה אשר המלך בתנאי, ״כי ישאו עליהם את אות־הקלון בגדלו ובצבעו, ולא יתנו כספּם ברבית ולא יתוכחו עם הנוצרים בעניני האמונה״.

ועל פי הברית הזאת נתן להם המלך רשיון הישיבה לשתים עשרה שנה, ואם יחפוץ המלך לגרשם אחרי עבור הזמן עליו להודיעם שנה תמימה מקודם, למען יוכלו להכין את עצמם לדרך.

אך חמש שנים עברו מעת שוב בני ישראל צרפתה, והנה שני מקרים איומים קרום, הלא המה ״גזרת הרועים״ ו״גזרת המצורעים״. נער אחד רועה, בעל דמיון עז, הוציא קול בין ההמון, כי ראה יונה נחה פעם על ראשו ופעם בין כתפיו, ובשלחה ידו לתפשה, נהפכה היונה לעלמה יפה ותאמר אליו: ״אותך הנני מקים לרועה בארץ הקדושה, לך ואסוף אליך מחנה אחים קדושים ונלחמת בהישמעאלים ואנכי אם המושיע אתן לך את הארץ הקדושה ומקום קבר בני״.

דברי המשתגע הזה הלהיבו אח לבות ההמון, ורועי חזירים ותעלולים התקבצו אליו ויהי האספסוף למחנה כבד, ויתגודדו למסע הצלב, וכהן אחד ונזיר דומיניקני אחד הלכו בראשם, ויעשו הרג רב ביהודים בשנת ה׳ אלפים פ׳ ויחריבו כמאה ועשרים קהלות ישראל בנגב צרפת ובצפון ספרד, והנשארים מן ההרגות רשו ורעבו ויסבלו עוני ולחץ עד דכא.

אחרי כן באה עליהם הצרה השניה, הנקובה בשם ״גזרת המצורעים״, כי החולים האומללים מנוגעי הצרעת, אשר היו סגורים מחוץ למחנה, במקום באשה וצחנה ושם נתן להם לחמם הצר, ויהי כאשר לא השיגו די צרכם, התקצפו האובדים ויאמרו להנקם מהעם חרפת רעבונם, וישימו רעל במימי הבארות והנהרות (בשנת ה׳ אלפים פ״א) ומגפה נוראה התפּרצה בעם. הממשלה החלה ליסר את המצורעים במשפט, ויודו על חטאתם, אבל אמרו, כי היהודים השיאום להרעיל את המים בדם אדם, השתנה, שלשה מיני עשבים ועוגת־קדש אחת. את כל אלה יבשו בתנור ושחקו לאבק דק ושמו בתוך כיס לזרוק אותם אל הבארות והמעינות. המלך והעם האמינו בדברי השקר האלה באמרם, כי היהודים חפצים להנקם מהם נקמת דמם השפוך מהרועים. ההמון, התנפּל על היהודים שנית וישפטום בחרב ובאש, והמלך שם עונש כסף על היהודים מאה וחמשים אלך ליטרה. כל העשירים הושמו בבתי־כלא עדי שלמם את המס.

בטרם עברו שלשים שנה התחדשו עליהם עלילות בזויות לרגלי המגפה השחורה, אשר שמה אז שמות בארץ והיו תוצאותיהן: עוני, לחץ, משסה וגלות, כפעם בפעם.

אחרית היהודים בצרפת היתה בימי קרלוס המשוגע וקל הדעת ובשנת ה׳ אלפים קנ״ה — כצפּור נודדת מן קנה״ — הוציא המלך פקודת גרוש כללי מצרפת ביום הכפּורים. החק יצא לפּועל ב״מדת החסד״, כי הניחום למכור את נחלותיהם, והמלך צוה, כי לא יגע איש בנפשם וברכושם עד צאתם. וידודו הגולים לאשכנז, לאיטליה ולפולניה ולכל המקומות אשר מצאו בהם מקלט ומפלט, ורק מתי מספר שמו פעמיהם ספרדה.