תמונה נוראה מרגזת נפש ומחרדת לב נראה ברוב הארצות, אשר לפני המגפה השחורה היו שם יהודים רבים ויחיו חיי צבור במשטר וסדרים, ורבים מהם היו עשירים בעלי הון, והנה עתה, בסוף המאה הארבע עשרה, נמצאים דויים וסחופים, מוכים ומעונים מידי הכחנים וההמון עוד הרבה יותר מהמגפה הנוראה, הורים מבכים את בניהם, אשר הומתו באכזריות, ונודדים שרידי חרב תועים מארץ לארץ לבקש להם מנוחה, כצללים ינועו וחפץ החיים שודד מהם, כי זכרונות ההרגות והטבח עוד כמו חי עמדו לנגד עיני האומללים.

על הגולים האלה יכונו דברי המשורר לורד בירון:

״מתי, הה, גלה אל כל אפסי ארץ,

תמצא מנוח משוד ומפּרץ?

גם יונה מצאה קן, מעון — כל גבר.

סלע — השפן ויהודה — אך קבר״.

(יל״ג)

אותות סער מתחולל נראה לכנסת ישראל גם בארץ ספרד. אם הישוב הישראלי בכל ארצות אירופה נדמה אז ליונק רך, אשר נטעוהו בארץ ציה וערבה ובנגוע בו רוח שאינה מצויה נתשה אותו ותהפכהו ותדיחהו באפס יד, הנה בארץ ספרד היה ישראל כעץ ארז אדיר זה כשמנה מאות שנה ויך שרשיו בעומק וברוחב הארץ הזאת, ורק סערות נוראות תכופות כימי מאה שנה עצרו כח לשרש אותו ולעקרהו כליל מאיתן עמדתו. ולא רק רוח משחית מחוץ, כי אם גם רוח קטב ופרצים מפנים סערו עליו לפוצצהו. כי האשמות אשר טפלו עליו שונאיו, כי היהודים מתפּרצים לעמוד במקום גדולים, כי ימצו את דמי העניים בנשך ובתרבית, כי נשי ישראל תלבשנה בגדי משי ומתגאות בעשרן, — כל האשמות האלה נכונות בצדק על גדולי ישראל, עשיריו ותקיפיו, ובפשעיהם אלה הביאו נגע לכל העם האומלל, עדי אשר הגאון בדורו רבי יצחק בר ששת (הריב״ש) קרא מעומק לבו כדברים האלה:

״הדור דור יתום, הפּרוץ מרובה על העומד הן לריב ומצה יקומו, ובמעל הזה היתה בראשונה יד השרים והסגנים, העשירים והמיוחסים, אשר יחושו ויחוסו לכבוד עצמם ובשרם ולכבוד קונם אינם חסים“ (שו״ת הריב״ש סימן שע׳׳ג)

המטיף הלאומי בדור ההוא, רבי שלמה אלעמי, חזה חזות קשה על בני דורו ויפרוט את כל עונותיהם בצבעים בהירים עדי אשר כל הגה אשר יצא מפיו עומד כמו חי לנגד עינינו וכל חזיונותיו לקוחים מהחיים, עדי אשר נשכח כי דבריו נכתבו ונאמרו ב״אגרת המוסר״ לפי חמש מאות שנה, ונדמה כי נאמרו היום בדורנו אנו. ויפה אמר עליו המטיף ילינק:

״אשרי העם שמוכיחים כמותו יצאו מקרבו!״

המטיף הנפלא הזה לא נשא פני כל איש. בזעם לשונו יוכיח את הרבנים הגדולים יודעי התלמוד, אשר על קורי עכביש יארוגו את פּלפּוליהם. הוא יעביר את שבטו על החכמים הפּריצים, המקריבים אש זרה על מזבח הדת. הוא שופך את חמתו על העשירים, התקיפים והאצילים העומדים לפני המלכים ומתגאים בעשרם ומכים בלשונם איש את רעהו. —

״מעבר האחד היהודים האומללים נתונים לעם אחר, הרוגים, נרושים ושלולים, ובעבר השני הסמוך לו בני העברים העורים אוכלים בשמחה לחמם, מחללים בחלילים ומתהוללים, לובשים מלבושי נכרים, מוקפי ראש ומגולחי זקן״

כציר אמן יתאר את תכנית בני דורו המתלמדים מאת בני הנכרים לעשות רק כהמקולקלים שבהם, וייסרם קשה על אשר לא ילמדו לעשות כהמתוקנים שבהם, באמרו:

״צאו וראו איך הגוים מכבדים ומנשאים את כהניהם בכבוד ובכסף, עדי אשר שדיהם ונדיביהם נכספים להקדיש את בניהם לכהונת המחיה את בעליה ואתם, עשירינו ורועינו, מנהלים את חכמיבם בלחם צר ומים לחץ לבשתם ולחרפתם וזאת הסבה להשפיל את כבוד תורתנו, והמון העם בראותם חרפת החכמים יבחרו להכניס בניהם בגרועה שבאומנתם מהכניסם בברית התורה לראות ברעתם״

ככה המטיר מוכיח הדור ההוא אש ונפדית על כנסת ישראל, רבניה ועשיריה, במאה הארבע עשרה, על אשמותיהם ופשעיהם, ובתום לבבו אשר בערה בו אש קדש אהבת עמו התחנן לפניהם כי ייטיבו דרכם ויתקנו עותתם.

אחרי כל אלה נחלל את כבוד הרבנות אם נשוה את הרבנים במוסרם אל הכהנים הקתוליים בימים ההם, אשר השחתת המדות ופריעת חקי המוסר גברו בחיק הכהונה הקתולית, כהניה ונזיריה גם יחד, באופן מבהיל ונורא מאד. הרבנים, אחרי כל חסרונותיהם, היו נקיי כפים וברי לבב ויהיו למופת בקדושתם ובפרישותם, ביקרת רוחם ובטהרת מדותיהם. לא כן היו הכהנים הקתוליים והנזירים בימים ההם, בעת אשר אפּיפיורי רומה העתיקו את מושבם להעיר אביגנון אשר בצרפת הדרומית, ושנים־שלשה אפיפיורים התנשאו בזמן אחד והתחרו להשתמש בכתר הקדוש ולכל אחד מהם היתה מקהלה של חשמנים וקרדינלים; כל אחד מהם החרים ונדה את רעהו ויתנהו לחרפות אותו ואת כל קדושיו עמו.

הכהן המלומד ניקולי בספרו ״מחרבן הכנסיה״, מספר לאמר:

״לבל דבר פשע, לכל התועבות והחטאים אשר יעשה אותם האדם המתמכר לתאוות הגוף, ימצא כפרה וסליחה בנתנו כסף די כופר נפשו לעדת הכהנים בתי מקלט הנזירים והנזירות היו למערות פּריצים מלאי תבל וזמה, ערי אשר החלו בני עם הארץ להבדל מהקדושים הקרשים האלה לבל ישחיתו את דרכם״

משובת הקנאה התפּרצה והתגלגלה כשואה בכל ערי ארץ ספרד, ונהרי נחלי דמי היהודים שטפו כמים בכל מרחבי הממלכה. שלשה ירחים ארכו ימי ההרג, ובין המון ההרוגים היה גם רבי יהודה, נכדו של הרא״ש. הקדוש הזה שחט בידיו את אשתו, בניו וחותנתו ואחרי כן שלח יד בנפשו. גם בנו יחידו של החכם והחסיד רבי חסדאי קרשקש, עול ימים בן עשרים שנה, אשר חכה ליום חתונתו עם בת שוע נכבד בעדתו, הומת על קדושת השם, ואביו הפילוסוף ישיח מרה לאמר:

״רבים קדשו שם שמים ובתוכם בני יחידי חתן בן כ׳ שנה, שה תמים העליתיו לעולה,, אצדיק עלי הדין ואתנחם לטוב חלקו ונעימת גורלו.

ובכן גם יהודי ספרד שתו את כוס התרעלה, ואמיצי־הלב היו לנכאי־רוח, חרדים ונפחדים, ״ואם נמצאו ברחוב מאה יהודים, ויבא נער קטן נכרי ויקרא: קומו על היהודים! ויברחו כלם״. כל הערים — שיביליה, טולידה, לירידה, בלינסיאה, טורייל ופלמה — אשר בהן עשו היהודים חיל במלאכת המטוה, חרבו, דרכי המסחר נשמו, נקיון שנים ורפיון ידים, מורך לב ורוח שפלה חלו בהיהודים הגבורים האלה, אשר עוד לפני עשרים שנה היו גבורים אמיצים וישישו לקראת נשק בהלחמם בעד מלכם דון פּידרו. כי אימות מות ובלהות שאול נפלו עליהם מאת הכהן מרטין האיום, אשר התנפּל עליהם עם המון עם רב וישפכו כמים דמי ישראל ולא ידעו חמלה, ובתוך החורבן, על ערמות פגרי אדם נרצחים בכל מיני מיתות משונות, התיצב הקנאי מרטין על הבמה וירעים בקולו להשמיד כלה את היהודים. ובעיר שיביליה, אשר נמצאו בתוכה יותר משלשים אלף יהודים, לא נשארו רק מתי מספר. רבים המירו דתם, ונשים רבות וילדיהן נמכרו מידי שוביהם להמחמדים. עשרים ושלשה בתי־כנסת שהיו בשיביליה, רובם נהרסו עד היסוד, ואלה הנשארים נהפכו לבתי־תפלה לנוצרים. בתוך אלה אשר בחרו לבא במים מבוא במוקדי האש היה גם אחד מבחירי ישראל, שמואל אברבנאל, אבי גדולי ישראל וחכמיו בדורות הבאים. בהיותו קרוב למלך, לא עמד בנסיון וימר דתו ויקרא בשמו החדש בלשון ספרדית דון יואן די שיביליה.

ביום העשירי לחדש אדר שנת קנ״א נולדה החיה המבישה והאיומה חרפת האדם, אשר בשניה החדות ובלשונה הבוערת הכריעה למות אלפי רבבות בני אדם, הלא היא האינקויזיציון בת הדת הקתולית החשכה, אשר פרשה את כנפיה השחורות על כל ארץ ספרד.