לרגלי הרדיפות האיומות והמכה האנושה אשר הוכה ישראל סבא בארץ ספרד, יצאו יותר ממאתים אלף איש מכלל ישראל, ויתנו את דתם כופר נפשם, ויזו עליהם את המים הזדונים. באמירת מלה אחת, בהמירם את האחד על השלשה, הביאו הצלה להם ולנפשות ביתם מהמות הנורא. אולם אך בפיהם דברו, אבל בלבבם לא הכירו את הברית החדשה, אשר באונס קבלוה. כח האגרוף, העינים המזרות קצף, קנאה ואיבה, החניתות החדות, שאגת הרוצחים, אנקת הנרצחים, המית השודדים ואנחת השדודים, קול נחר של יציאת הנשמה מאלפי אחיהם ואחיותיהם, אשר נרצחו לעיניהם, — כל העלילות האלה הציתו אש קדש בלבבם, שלהבת האהבה לדתם הישנה ובוז וקלון, שנאה ואיבה לדתם החדשה, אשר זה עתה הובאו בבריתה למרות חפצם.
משא נפש הנוצרים החדשים, או המרנים, כאשר נקראו בפי הספרדים, ואדיר כל חפצם היה, כי תמצא ידם להסיר את המסוה מעל פניהם ולשוב באהבה יתרה ליהדותם ולדבקה באמונתם הישנה עוד ביתר שאת ועוז.
חלק גדול מן האנוסים הצילו את נפשם בהמלטם אל ארצות המחמדים, לגרנדה, היא ספרד הדרומית, אשר היתה עוד תחת ידי הערבים, לטוניס, מרוקו ואלג׳יר. שם היו חפשים לעבוד את האלהים כחפצם. אולם אלה אשר לא עצרו כח לעזוב את ארץ מולדתם, התחפּשו והסתרו תחת המסוה הקתולית, ובמסתרים שמרו את תורת ישראל עם כל חקיה ומנהגיה, ואך למראה עין היו נוצרים תמימים. הנה כי כן היו היהודים המתנצרים למפלגה מיוחדת, והעם הספרדי קראם בשם מרנים (מוחרמים), וישנאום תכלית שנאה עוד הרבה יותר מאשר שנאו את היהודים אשר נשארו נאמנים לדתם. ובאמת היתה השנאה הזאת לא שנאה דתית, כי אם איבה כלכלית וקנאה בחריצותם וכשרונותיהם בכל ענפי החיים.
האויבים היותר גדולים והיותר נוראים להאנוסים, אשר הציקום ויענום, היו אלה מאחיהם המומרים הבוגדים בעמם, בעלי הנאה ומומרים לתאבון, חפצי חיים בתענוגים. ועוד גרועים מהם היו אלה המומרים להכעיס, אשר באמת לא האמינו בכל דת, אולם בימים ההם לא יכלו הכופרים להתקים, לכן בחרו להם את הדת הקתולית, הפורקת מעליהם כל עול מצות ומעשים, ופותחת לפניהם את כל שערי האושר והחופש בממלכה. המומרים להכעיס האלה הסבו צרות רבות לאחיהם מלפנים, בהביאם את דבת הרבנים וראשי הקהלות רעה אל הממשלה וימיטו עליהם רעות נוראות.
הצורר הרע היותר גדול לאחיו בני אמונתו מלפנים היה שלמה הלוי מבורגוש, אשר שנה את שמו בהתנצרו בשם ״פּאול די סנטה מריה״. לפני המירו את דתו היה שלמה הלוי רב גדול באמת ויתנהג כשומר אמונים, וירביץ תורה ברבים, ויחשב לאחד הגדולים בין רבני ישראל. בשנת קנ״א, שנת הפּקודה, היה כבן ארבעים שנה, ויצא מעמו ויבגד באמונתו, ויתנצר. ובדעתו היטב את השפה העברית כלה את חק למודיו בפּריז בתור כהן קתולי. בערמתו הרבה מצא חן בעיני האפּיפיור בנדיקטוס השלשה עשר, אשר העלהו מעלה מעלה בקדושת הכהונה. ופּאול התגאה ביחוסו, כי חוטר מגזע לוי היה, השבט אשר אליו התיחסה גם אם המושיע, והאפּיפיור הציגהו לפני המלך, אשר נשאהו באותות־כבוד למעלה ראש.
הרב המומר הזה הכאיב את לבות שלומי אמוני ישראל, ביראם פן יטה רבים אחריו. ובאמת השתדל לפתות רבנים אחדים, בכתבו להם מכתבים וישחרם כי ימירו דתם. אך הם לא השיבוהו, כי לבם נבא להם את הרעה הנשקפה לבית יעקב מהרב הנפשע הזה. אולם אחד מתלמידיו, יהושע אלורקי שמו, הוכיחהו בספרו על בגדו בעמו. אבל אחרי כן נמשך החבל אחרי הדלי, ויתנצר גם הוא ושניהם יחד שמו את תורת ישראל לבוז ולקלס וילשינו בעמם לפני המלכים ורבי הכהונה וירדפוהו ויביאו עליו צרות ותלאות אין קץ.
בין היהודים הנמלטים מספרד היה התלמודי הגדול רב יצחק בר ששת (הריב״ש). גם הוא מלט את נפשו מתוך ההפכה בשנת קנ״א וימצא מנוחה לו באלג׳יר, אשר שם הכירחו המושל לרב הכולל על כל קהלות יעקב בארצות מלכותו. ובעירו נמצא אז איש בוגד ובליעל, אשר עמד על דם אחיו האנוסים אשר הרבו לבא שמה. ויסת האיש הרשע הזה את כל העדה, כי לא יתנו לאחיהם האנוסים לעלות אל החוף. שמע זאת הריב״ש ויתקצף ויטל חרם על האכזרים האלה, ויעלה את אחיו האנוסים, ארבעים וחמש נפשות, אל החוף וימלטו.
שלשה שונאים נוראים התאחדו בעת אחת להעיק ולהצק ליהודים: יהודי מומר, מי שהיה רב; נזיר דומיניקני, ואפּיפיור, אשר בני אמונתו בחלו בו. וכלם יחד היו למטה זעם לחכות את עם עברתם. הלא המה: יהושע אלורקי, תלמידו של שלמה־פּאול; וויסינטי פיר־ריר, הנזיר הקנאי הנורא; ובנדיקטום השלשה עשר, אשר קהל הכהנים הסירו אותו מקדושתו.
הנזיר וויסינטי היה מאלה הקנאים בעלי הזיה, אשר יחשבו את התבל לעמק הבכא, וכל מעיניו היה אך להכניס את כל עם ישראל בצל כנפי הקתוליות. ויתאספו אחריו המתחבטים והמתגודדים לאלפים, ויתחבטו לעיני כל העם עד שפך דם, וילהב את שומעי לקחו בקולו האדיר, כי מדי ספרו את ענות נפש הגואל לפני מותו, בכה ויבכו אתו כל עדת שומעיו. הנזיר הנורא הזה היה כשוט שוטף בקהלות ספרד ובא ועמד בבית הכנסת על הבמה, ידו האחת מחזקת ספר התורה ובשניה — את הצלב והרעים בקולו על כל קהל היהודים כי ימירו דתם ויהיו מאושרים, ואם לא — מרה תהיה אחריתם. ויטו אחריו רבים, ויקבלו את התמורה לאלפים ולרבבות, כי אם לא אבו היהודים לשמוע בקול וויסינטי הנזיר, אז גרשם מבתי־אלהים, אשר הפכם בחזקת ידו לבתי־כנסת קתוליים. ובערים הקטנות התחבאו היהודים וספרי התורה עמהם במערות מפחד הנזיר הקנאי הנורא.
והאנוסים בעצמם נפלגו לשתי מפלגות רחוקות זו מזו בהלך רוחם ורגשותיהם: המפלגה האחת — אלה האנוסים אשר בלבם נשארו דבקים באלהי ישראל ובתורתו ובמסתרים בכתה נפשם על המרת דתם מבלתי יכולת לעמוד בנסיון — עמדו מרחוק מעניני הממשלה ודברי ימי המדינות, ויצפּו רק ליום גאולה, אשר יוכלו לשוב לעמם ולתורתם לעיני השמש. חם לא שאפו לעושר במדה מרובה, ויצניעו לכת לבלתי עורר קנאה ושנאה באזרחים. המפלגה השניה — הם המה הנוצרים החדשים, אשר המרת דתם היתה להם כדבר בעתו, כי התענגו על החיים ומנעמיהם, ויתאמצו להשיג עושר וכבוד אזרחים, ויתחתנו עם השרים והדונים הספרדים, ורבים הם עלו למעלת בישופים, ולמען כחש את צור מחצבתם התאמרו לאדוקים קנאים, ויחרצו משפטם, כי חוב על כל איש נוצרי להכריח את היהודים להמיר דתם.
בני המפלגה השניה עוררו קנאה בלבות הנוצרים הישנים, ויביטו עליהם בעיני חשד, כי בסתר אהליהם הם שומרים את היהדות, והמשטמה רבתה מיום ליום ותתפרץ בזעף אף על ראשי הגאיונים, הנוצרים החדשים.
בטולידו עלו אויבי המרנים על מגדל בית־תפלתם, ויצלצלו בפעמונים, והעם התלהב באש קנאות בשמעם את דרשות כהניהם, וישתערו על בתי המרנים, וישרפום באש. המרנים התיצבו נגדם ברוח גבורה למלחמת מגן, אך לא עצרו כה וירמסו בחוצות העיר תחת רגלי מנצחיהם, ורבים מהם נתלו בקלון וחרפּה בשנת ר׳ לאלף הששי. האומללים האלה בגדו בעמם וגורלם היה רע ומר יתר רב מגורל אחיהם אשר נשארו אמונים לעמם ולדתם. אז, אחרי הגיעה הרעה עד נפשם, שבו אל אחיהם. אך בזאת המיטו אסון נורא גם על אחיהם התמימים והנאמנים לעמם.
בקורדובה יסדו הנוצרים האדוקים, בעזרת הקרדינל, אגודה בשם ״האהבה הנוצרית״, ותנאי התנו מראש אשר לא יקבלו אל האגודה איש מן הנוצרים החדשים, לו גם יהיה אחד הכהנים או השרים. ויהי בשנת רל״ג, בירח אפריל, חגו את חג האגודה בתהלוכה קדושה בהמון חוגג עם דגלים, צלמים ותמונת מרים בראשם. כל בתי הרחובות היו מקושטים בפרחים. אולם בתי הנוצרים החדשים, אשר אוסרו מלבוא בקהל ״האהבה הנוצרית״, לא התעדו בעדיים ופתחי בתיהם וחלונותיהם סוגרו. ויהי בעבור התהלוכה לפני הבתים האלה, התלהב חרש ברזל אחד ויקרא בקול זועות, כי עלמה אחת מהמרנים שפכה מי־שפך על תמונת האם. הקריאה הזאת הציתה אש פלדות בלבות כל הולכי התהלוכה, ויקראו: ״תחי האמונה באם ובבן!״ ויציתו אש בבתי הנוצרים החדשים ויכינו מטבח ותטוש המלחמה בכל העיר.
נציב המלך מהר לבוא אל מקום המהומה, ובחמתו המית את החרש אשר הסב בכל אלה. אך המעשה הזה היה כשמן על המדורה וההמון נשא את גופת החרש דרך רחובות העיר וכעשרים אלף נוצרים התאגדו לנקום נקמתו. הנציב ירא לנפשו ויתחבא, וההמון כלה את חמתו בהמתנצרים, וההרגה התפּשטה בכל הערים אשר המתנצרים נחתים שמה ותהי למבול דם.
זהו פרי ההתבוללות!